פרק רביעי, ובו יסופרו עלילותיו הנפלאות של מפרו סער, רבש"צ גבעת החומוסים, וייחשפו לראשונה רגעים מסעירים מפעילותה של כיתת הכוננות היישובית

ביום אחד, עגום בדיעבד, התנדבתי לכיתת הכוננות של גבעת החומוסים.

מה, מכל הדברים בעולם כולו, יכול להביא אזרח ישראלי להתנדב לכיתת כוננות? האם זוהי רוח החלוציות הציונית המפעמת בלבבו או אולי דווקא השאיפה הבלתי נגמרת לכוח ועוצמה? האם מדובר באחד מפגמי הייצור הבסיסיים של הגברים המאמינים כי שילוב של נשק, ריצה ושאגות לא מובנות הינו טוב לבריאות, או שמא מדובר - מה שסביר יותר - בייסורי מצפונו של הסדרניק שעשה רק שנה וחצי (במקרה הטוב), ושלח את עצמו להשלמה צבאית מקוצרת ליד הבית? ל"אורות המלחמה" ולחסידיו פתרונים. אם כך ואם אחרת, יום אחד מוצא את עצמו היהודי מתרוצץ אנה ואנה על הג'בלאות הרבות המקיפות את היישוב, על גופו שכפ"ץ קרמי במשקל בלתי חוקי, לכתפו נשק ארוך להפליא שמעצוריו הרבים תוקפים אותו על פי חוקים קומבינטוריים סמויים, ומאחוריו רבש"ץ אחד צרוד ושש אלי קרבות, המזנב בו בקריאות "יורים עליכם" ומשליך בו אבנים קטנות, כאילו כך עושים כולם. לפרקים נדמה שתכף ישתטח היהודי אפיים ארצה, קצר נשימה, וכמנהג אבות אבותיו יבקש רחמים מהפריץ האכזר. אלא שאז מתעוררת בראשו תוכנה זדונית סמויה ובעלת סממנים ציוניים, ומנטרלת את יכולת הדיבור שלו לזמן-מה . אז בואו נדבר אנחנו על הפריץ.

הרבש"ץ של גבעת החומוסים, סער מֶפְרו, ממש לא נראה כמו רבש"ץ. רבש"ץ אמיתי אמור להיראות כמו ביל קילגור מהסרט "אפוקליפסה עכשיו" ("אני אוהב את ריח הנפלם על הבוקר"). אצלנו, כמו תמיד אצל היהודים, הוא דווקא נמוך, דקיק ובלתי יציב מבחינה רגשית. זה דווקא אולי יתרון, כי שום מחבל לא יחשוב שהוא מטרה אסטרטגית, מקסימום ילד של מתנחלים שהלך לאיבוד. אלא שעוצמותיו הרוחניות של סער מחפות, למרבה הצער, על גודלו הפיזי.

זה יום שישי, ויש מטווח בחטיבה האזורית. אתם עומדים בשורה תחת השמש הקופחת ויורים על מטרות דמות, שמפגינות עייפות דומה לשלכם מהסיטואציה. "יאללה יאללה, אנשים, תתחילו לירות כמו שצריך!", נוהם עליכם סער, "כנסו למצב גוף נשק, תמרחו ת'לחי על הקת ותתחילו לפגוע!". אתם יורים ויורים, עד שבשלב כלשהו, לאחר כמה שעות, אתם יורים ובוכים. השמאלנים גאים בכם. אתם יורים בעמידה, בכריעה, בשכיבה, בשינה, בארוחה בשרית או חלבית, בשיחה ידידותית על קפה עם חברים, באמצע סרט אירופאי מרגש. לפעמים, כשחם מידי, מטרות הדמות העשויות קרטון מתעוררות לעיניכם ומבקשות רחמים. "גם לי יש ילדים, אני פונה ללב שלך", לחשה לי מטרת דמות אחת לאחר שיריתי בה שלשה מטחים רצופים, ואז התמוטטה למול עיני. ליבי נשבר, אבל מה יכולתי לעשות. סער היה כל הזמן מאחורי, בוחן בדבקות את ההתמודדות שלי עם המצב המורכב. המשכתי לירות ולבכות.

אבל הסיטואציות המרושעות באמת מגיעות בהקפצות התרגול. לאחר יום שלם של עבודה אינטנסיבית במשרד, צלילה אל ים הטיפול בילדים הכולל ארוחת ערב (שמשום מה מפוזרת על כל שטח המטבח), הקראת סיפורים (שנכתבו על ידי סופרים עגומי-מבט על החיים להפליא), אמבטיות (תמיד בסוף האמבטיה יבשה, בניגוד אליך) והשכבה ("אבא, רק עוד סיפור אחד!" X826), אתה מדדה בעייפותך הרבה אל המקלחת. "אני מת", אתה לוחש לעצמך חרש, "אני לא בנוי לעבוד וגם לגדל ילדים". "מה אמרת?", קוראת אשתך מן הסלון. "כלום, כפרה", אתה עונה בעליצות, "אמרתי שאני מת על הילדים האלה". ובכן, למלאכה, אתה לוחש לעצמיותך המתפוררת לאיטה. אתה ניגש לארון שבחדר השינה ובוחר לך מתוכו את המגבת הכי גדולה ורכה שיש בנמצא. לאחר מכן אתה מפעיל את התנור שבמקלחת על החימום המקסימאלי, מקפל את הפיג'מה יפה יפה על המיטה, טופח עליה בעדינות, ופוסע מתוך הכרת הטוב אל תוך חדר המקלחת, העתיד להשיב את נשמתך בחמלה רבה אמונתך.

כשאתה כבר בפנים, הטלפון מצלצל. אתה מנסה להתעלם, אבל זה לא עוזר. "אני לא בבית", אתה צועק מתוך המקלחת, ומנסה במקביל לכוון את המים החמים, מעשה בלתי אפשרי בגבעת החומוסים על תשתיותיה הרעועות. מאחורי הדלת הסגורה אתה שומע את המילים שממש לא רצית לשמוע: "זה מהכיתת כוננות". אתה מזנק החוצה עם מגבת ומקשיב באוזן הנוטפת מים אל תוך ההודעה הקולית, האדישה על פני השטח שלה, אך מתחת, בגוון הקול, נשמעת שמחה לאיד ברורה: "חברי כיתת כוננות, זהו תרגיל. מחבל בדרום מזרח גבעת החומוסים, ליד ערוגת הקינואה האורגנית של משפחת אלימלך. נא להגיע במהירות". אתה רץ פנימה למקלחת, סוגר את המים. רץ לחדר, לובש בגדים מטונפים שאפשר להזיע בתוכם. רץ למחסן, שם עליך את הנשק והאפוד והקסדה. רץ לאישה, נותן לה חיבוק. רץ לאוטו, מניע ולוחץ על הגז. עוצר בדרום מזרח גבעת החומוסים, רץ ומחפש ומקלל את משפחת אלימלך על ערוגת הקינואה האורגנית שלה. לבסוף אתה מוצא את משפחת אלימלך והערוגה. בתזמון מושלם עולה מולך, מלב המאפליה, דמותו של סער מפרו. סער מתפקד כרגע בתור צללית ג'יימס בונדית. הוא מעשן סיגריה, ואורה האדמדם מתווה חריצים בוהקים בחושך. מפרו מביט בשעונו ומצקצק. "זה לא בסדר. זה כבר שתים עשרה דקות מההקפצה". "אבל המקלחת", אתה מגיב אינסטינקטיבית, "ולא היו מים חמים...". סער מביט ללא מילים לתוך עיניך ואתה מגמגם ומשתתק. חברי כיתת הכוננות האחרים מתקבצים למקום הכינוס מי ברגל, מי בסובארו שעשן לבן מסתלסל מאגזוזו ומי בחמורו המונע את זיהום האוויר. מהרגע הזה, ברור לכולכם כי הלילה אבוד. לכל אורכו תרדפו אחרי דימויי מחבלים רעי לב, תזנקו בכאבי גב קשים על פני טרסות עצומות, תחברו  לכוחות צבא מיוחדים, שתקנים וצעירים מכם בהרבה, שלא ידעתם על קיומם. כשהשחר מכחיל במזרח ולא נותרה בכם טיפת זיעה שלא פגשה את אוויר העולם, סער מפרו משבח אתכם על הקרב הנאה. "אפשר להתפזר", הוא לוחש בצרידותו כי רבה, "הייתם בסדר גמור". "אבל סער", אתה עונה לו כבחלום, "לא קיבלנו שש שעות שינה".

 יש אנשים שחיים ככה. כיתת הכוננות של גבעת החומוסים

פרק שלישי, ובו יסופר כיצד פינוי רודף פינוי, והארץ לא לעולם עומדת

כשגרים בהתנחלות, חובה לעשות את זה כמו שצריך. יש שיטה, יש דין ויש דיין. כשאתם מגיעים אל גבעת החומוסים בתור זוג, אתם מקבלים קרוואן קטן, ארבעים וחמישה מטרים רבועים גודלו. כשנולד הילד הראשון, חדר שלם הולך לאיבוד לטובתו, על מיטתו וצעצועיו. מילא. מתחילים לעבוד מהסלון ותופסים קצת שקט בחדר השינה. כשנולד הזאטוט השני, עוברים לעבוד במטבח כשאין שם בישולים. בשלישי מתרחשת נקודת מפנה: קונים מחסן של כתר, מעמידים אותו בחוץ, מפנים את הבלגאן שהצטבר בתוך הבית, ומתחילים לעבוד מהגינה. כשהרביעי פורץ לחלל העולם, שוברים את אחד מקירות הקרוואן ובונים עוד חדר. ואז עוד חדר. ועוד חדר. כך הולך ומתרחב לו הקרוואן עד לבלי גבול, וג'ון קרי לוקח יותר כדורי וואליום. אחד מהשכנים שלנו, עמרם שועלי, הגיע בשיטה הזו לקרוואן בגודל 350 מ"ר, עם קומה שנייה שמשקיפה לנוף פנוראמי, ג'קוזי ענק, מרפסת גדולה ובריכה חצי אולימפית. אחרי כמה שנים הוא מכר למישהו את הקומפלקס וקנה דירה במנהטן, וכל זה בלי משכנתא ובלי ערבים. כמו שנאמר בהקשר אחר: בלי בג"ץ ובלי בצלם.

באחד מהצהריימים הרבים הפוקדים את אזורנו השחון, ירדתי אל החצר בכדי לעשות יציקה למחסן החדש. קיוויתי שזה יהיה הצעד הראשון שיוביל אותנו למבנה מהודר נוסח שועלי, הקרוי בפי מביני דבר "קראסוויטה". אך לתדהמתי, על לוח האבן המסולע שהיה אמור להיות הבסיס ליציקה, גיליתי גיבוב של קרשים ומקלות, מהודקים זה לזה בחוטי ברזל, יוצרים מעין אוהל אינדיאני העשוי מחומרי הבנייה של קבלן גבעת החומוסים, שאולוף את שאולוף. אחזתי בקרשים, והנה נעמד מולי בני בכורי אשר אהבתי, והוא מסתער ומשתולל ונאבק ואוחז בקרשים ומתייפח ומשתטח על האדמה וצועק שזה שלו ויש לו זכות חוקית על המבנה הזה ואושיות הדמוקרטיה עומדות פה למבחן וכן הלאה. "אבל, בן שלי", אמרתי לו, "אני צריך לבנות כאן מחסן!". הבן לא השתכנע, והחריף את ההתנגדות בזעקות "יהודי לא מגרש יהודי" ו"חייל, שוטר, סרב פקודה". בשלב הזה איבדתי את הסבלנות, והודעתי לו שהמבנה הבלתי חוקי שלו יסולק עוד הערב, By hook or by kook . הלילה ירד, וכשהילד הלך לישון התגנבתי לחצר, אספתי את המאהל האינדיאני והחזרתי אותו אל אתר הבנייה. הבאתי את שקי המלט, החצץ והחול, והתחלתי לעבוד.

בבוקר בהקה היציקה שלי בחוצפה אל מול השמש העזה. דפיקה נשמעה בדלת, ושמיל, מזכיר הגבעה נכנס פנימה בפנים זעופות ובשפם קמור. "שמיל אחא! מה שלומנו? כמה התחלות בנייה חדשות כבר יש, הא הא?", טפחתי על כתפו. שמיל ניער את ידי מכתפו, והגיש לי צרור דפים מקומטים. "זה החוזה שחתמת עליו כשהגעת לגבעה", אמר, ומצחו נמלא קמטים. "כתוב כאן שהמגורים שלך בקרוואן מיועדים לדיור זמני, לא לנצח ישראל וגואלו. מישהו פה היה צריך להתחיל לבנות את בית הקבע שלו, וכמו שאתה רואה", הכה באצבעו על הנייר, "לא יותר משנתיים לאחר הכניסה לקרוואן. תזכיר לי כמה שנים עברו?". התחלתי לספור אבל התבלבלתי. "שש שנים", לאט שמיל, וקולו חצב בי. "ולא בנית כלום, חוץ מיציקה למחסן חדש של כתר". "אבל שמיל!", הזדעקתי, "תן לי עוד שנה אחת ואני משיג מימון, מניח יסודות, מרים פה...", אבל שמיל כבר הפנה אלי את גבו והתרחק. תוך כדי הליכה צעק לי: "עד מחר אתה מתחיל בנייה, אחרת אתה לא כאן. אנחנו בעידן של משבר כלכלי, דברים מזעזעים מתרחשים בעולם". נכנסתי הביתה בהיסטריה. "שמיל הולך לזרוק אותנו מהקרוואן!", מלמלתי לאשתי, ונפלתי על הספה, חיוור ורועד. הבן שלי התעורר, יצא מיד החוצה וגילה את יציקת הבטון במקום המחנה שלו. הוא פרץ בזעקות שבר, ואמר לי שאפנה אליו מעכשיו רק דרך העורך דין שלו, ושבקרוב אקבל זימון לבג"ץ.

למחרת עמדו הטרקטורים של המועצה האזורית בסמוך לקרוואן שלי, חורשים רעה בנהמות כבושות. שמיל ושפמו עמדו על גגו של אחד מהם, עם רמקול שלוף. "יש לך חצי שעה לפנות את הקרוואן", קרא שמיל. "אחר כך נתחיל להרוס". התבצרתי בתוך השמיכה שלי ועשיתי קולות של משיחיות קיצונית ומסוכנת. לפתע אירע הנס: ג'יפ לנדרובר מפואר זינק מעברו השני של הקו הירוק, עצר על גבעת החומוסים בחריקת בלמים, חסם את הטרקטורים בתנועה סיבובית ג'יימס-בונדית, ומתוכו נשלפו שלשה שמאלנים מהודקים. הדלת נטרקה בחבטה רכה, עשירה במצלול. יריב אופנהיימר, במשקפי שמש וחליפת ורסאצ'ה, שלף את הפלאפון הנייד שלו והגיש אותו למזכיר שמיל, חיוך של שביעות רצון מרוח על פניו. על הקו היה שר הביטחון. "שומע, שמיל?", שאג שר הביטחון אל תוך השפופרת, "נמאס לנו מההתנחלות הבלתי חוקית והמתלהמת שלך, נמאס לנו מהצדקנות יתר של המתנחלים, יש'ך יומיים להעיף את ההתנחלות הזאת לכל הרוחות לפני שאני שולח אליך את היס"מניקים". שר הביטחון ניתק, ופניו של שמיל חפו מאוד. הוא הורה לטרקטורים לחזור למועצה, לאופנהיימר לחזור אל מעבר לקו הירוק, והוא עצמו חזר אל המזכירות ונפרד ממפות היישוב, הפרושות למלוא רוחב הקיר

ראש הממשלה התנדנד על הכורסא המפוארת במשרדו. בידו הימנית אחז ביומנו של בן גוריון המנוח, ובידו השמאלית החזיק ספל "חיבוקי" ובתוכו שוקו חם של מקס ברנר על בסיס חלב. כשהטלפון האדום צלצל בזעם, ראש הממשלה נבהל ושפך מעט שוקו על יומנו של בן גוריון. לפני שמישהו יראה, ניגב ראש הממשלה את היומן בברכו הימנית והחזיר אותו למגירה. הוא הרים את השפופרת שלא חדלה מצלצל. על הקו היה נשיא ארצות הברית. הייתה שיחה קצרה ולא – ידידותית.

עוזרו האישי של ראש הממשלה מצא אותו בחדרו, בוהה מהחלון הגדול וממוגן הירי אל השמש הירושלמית, הצובעת קירות אבן קרים בצללים כתומים. "לארצות הברית נמאס מהסכסוך במזרח התיכון", לחש ראש הממשלה וקולו נסדק. "הוא סוגר לנו את כל הברזים וכל הקשרים, ומבקש שנעבור, אם לא אכפת לנו, לאוגנדה או משהו". העוזר הניח יד תומכת על כתפו. ראש הממשלה הוריד מכתפו את היד.

מכאן והלאה אין לי אלא לכתוב את הדברים שכבר נכתבו על ידי גדולים ממני, וכוחם יפה גם לשעה קשה זו: כמה עשרות ספינות חלל ווגוניות צהובות ריחפו מעל כדור הארץ. מתוכן נשמעו המילים הנפלאות, האלמותיות, שלנצח יהדהדו בחלל שהותיר אחריו כדור הארץ החרב (ואני מצטט במדויק את מילותיו של אדאמס עליו השלום, נוחו גן עדן, זכותו תגן עלינו עד לקץ היקום): "אנשי כדור הארץ, שימו לב בבקשה. כאן פרוסטטניק ווגון ילטץ מהמועצה הגלאקטית לתכנון העל-חלל. כפי שידוע לכם, בלי כל ספק, תוכניות הפיתוח של אזורי הספר של הגלקסיה מצריכות סלילת דרך אקספרס על-חללית, העוברת דרך מערכת הכוכב שלכם, ולמרבה הצער, הפלנטה שלכם היא אחת הפלנטות שנועדו להריסה. התהליך יארך מעט פחות משתי דקות ארציות שלכם. תודה."

היו שלום ותודה על הכיבוש. ווגונים בהתנחלות אינטנסיבית

פרק שני, ובו יסופר על שני מאפייניה המרכזיים של גבעת החומוסים: הדת היהודית והדת החומוסאית

גבעת החומוסים סובלת מבעיה חמורה של עודף-רוחניות. אני לא יודע מה גרם לזה, אבל לפעמים אתה יכול להיכנס לבית הכנסת ולמצוא את עצמך מוקף מתנדנדים-בעוצמה, מזוקנים-להפליא, בעלי כיפות ענק שקיצרו בוודאי את חייהן של כמה וכמה עיזים טובות, עטופי טליתות מבעיתות בגודלן שצליפת כל אחת מפתילותיהן כצליפת לוויתן המכה באוקיינוס בזנבו. והעיניים, הו העיניים. עצומות בחוזקה שגורמת לך להאמין שיש מדריך כושר של גבות, או בוהות בכמיהה מלאת כיסופים אל המרחב העצום שבין האף הסמוך אל ארון הקודש.

אתה נכנס אל התפילה, ולא משנה באיזה שלב היא, תמיד יש בה עומס רגשי, עשרות טונות. ציבור המתפללים מתחנן בכמיהה, בשירה לירית חרישית הבוקעת ופורצת את עמקי הנשמה ב"לכה דודי", מזנק לגובה במחיאות כפיים ודפיקות על השולחן ב"מזמור לדוד", מתמקד בריכוז אנליטי, גביני העיניים מכווצים במדיטציה חסידית, והשפתיים ממלמלות חרש את "ויכולו השמיים".

אין קריאת עלוני שבת נינוחה ב"מאחורה", ובטח שאין פטפוט חרישי עסיסי, שגבאים מוכנים להשליך עצמם אל כבשן האש כדי למנוע אותו. לפעמים אתה פשוט מתגעגע לתפילת ערב שבת פשוטה, מזרוחניקית, עם שפמים מכל עבר ודיבורים על הבן של יוסק'ה שגומר עכשיו תואר שלישי במינהל עסקים והקרייזלר החדשה של פרומר, שיודעת לחשב בכל רגע נתון כמה ליטר דלק היא זוללת. פה  הבן של יוסק'ה עשה חלאקה במירון, והסובארו הישנה של פרומר הלכה לתיקון אצל אחמד מהכפר, שעושה החלפת ראש מנוע בחצי מחיר.

לא מזמן הגיע לכאן אחד חדש, שמואל ירושלים. כמנהגם של חדשים, נגנב ירושלים לגמרי מתפילת השבת, והבין בהארה פתאומית שזה התיקון שלו בעולם. מיד חבש על ראשו כיפת "נ נח" גדולה, עטף את פניו בזקן עבות והקפיד להיות בראש המתפללים: חזן, קורא בתורה, וכשהתפקידים הללו היו תפוסים – קואצ'ר רוחני ממקומו שעל יד ארון הקודש. עקבתי אחריו מהספסל האחורי המרופט. מהניסיון המועט שלי בגבעת החומוסים ידעתי שזה לא הולך להיגמר טוב.

ירושלים התכוון והשתגב, ובתפילת מוסף של ראש השנה, באמצע "כתר", הוא התנדנד והתקדש כל כך עד שנשמע "פוף" חרישי, ושמואל ירושלים נעלם לעיני כל הקהל המשתאה. מאז קצת יותר נזהרים אצלנו, אבל עדיין, לדעתי, לא מספיק.

הנושא הזה מזכיר לי עוד נושא קרוב: המקור לשמה של גבעת החומוסים. כשהגענו הנה, באותן שנים קסומות, נדמה היה לנו שמתוך שמה של "גבעת החומוסים" עולה הד לאותה ישראליות ישנה וטובה, המנגבת חלקת פיתה מעל קערת חומוס עסיסית, מתובלת בשמן זית, זעתר ומעט שומשום. הד לצחוקים של "גבעת חלפון אינה עונה", של סרטי בורקס דלוחים וישראלים כל כך. אלא שאותו הד קלוש לא היה ולא נברא. ובפורים הראשון שחגגנו על הגבעה, התוודענו בדרך הקשה לפשר שמה של הגבעה.

שחר נכלולי האיר את גבעת החומוסים בבוקר פורים. רוב רובם של גברי הגבעה היו שרועים במיטותיהם, מעולפים לאחר לילה ארוך בחברת בקבוקי יין גרועים ורבים מדי. כשקרני השמש הראשונות צחקקו מבעד לחלוננו, זינקנו מן המיטה החמימה אל מטבח הקרוואן הקפוא, והתחלנו לארגן את משלוחי המנות. זו הייתה השנה הראשונה שלנו במרקם החברתי של גבעת החומוסים, ועל כן השקענו את מיטב כספנו בשוקולדים שנמסים רק מלהסתכל עליהם, סוכריות קופצות ראש ושלל חטיפים מרגשים שטרם נודעו מעבר לקו הירוק. ידענו שהשכנים החדשים ידעו להעריך את ההשקעה. כשסיימנו את האריזה וקשירות הצלופן המסובכות, העמסנו הכול על האוטו ויצאנו לסיבוב בגבעה. לא היה לנו מושג מה מצפה לנו.

הזוג הראשון שעל דלתם דפקנו פתחו לנו את הדלת וחיוך על פניהם, שנמוג לאיטו ברגע שזיהו את משלוח המנות שהבאנו. "מה-זה-הבאתם-לנו?", שאלה האישה בחביבות מוגזמת ומיששה את מצבור הרעלים שבאמצעותו ניסינו למחות את זכרם, ועוד בפורים. "זה שוקולד חרובים, נכון מאמי?", פנתה לבעלה. הבטתי באשתי. היא שלחה אלי מבט מבוהל. הבטחתי לה בלי מילים שנעבור את זה ביחד. או שלא נעבור את זה, ביחד. האישה אמרה "מתוק מצידכם, אבל אנחנו לא כל כך אוכלים קמח מלא וסוכר לבן ושוקולד חלב וצבעי מאכל... זה קצת יעשה אותנו מאוד-מאוד חולים...". החוורנו והיינו כצבעו של הרקיע לאחר שואה אטומית. "אבל חכו רגע", התעשתה האורגנית, "יש לנו גם משלוח בשבילכם". השתרר שקט. האישה בעטה קלות בבעלה, וזה פנה למטבח האורגני שענפי במבוק התנדנדו בתוכו כבאפריקה המשוונית, ומיד הביא משם פצצת בריאות קטלנית: לחמנייה כהה, "עשויה חיטה מלאה טרום נבוטה, עם כוסמת, סובין, שיבולת שועל, שיפון, חמציץ – נחלים שדוף...". "אוקי", קטענו אותו, "תודה באמת". "וזה", המשיכה האישה והצביעה על התבליל החומחום, "תחמיץ חומוסים שגדלו באדמה אורגנית נקייה מרעלים, הושקו במים ממוחזרים ופרחו יפה לאור החמה, ששום מבנה בטון אכזרי לא האפיל על קרניה הטובות והמחממות, המבריאות נפש עייפה ומלטפות את הגוף העייף... אני וידידאל כתשנו יחד את הגרגרים והוספנו תבלינים מן הגינה", שקעה בנוסטלגיה והביטה בבעלה בעיניים מצועפות. חייכו הזוג זה לזו באהבה עמוקה ללא סוף, מלמלו חרש מלמולים שכאלו, ואנחנו לקחנו בחרדת קודש את החומוס ואת הלחמנייה, ופנינו אל מסע הייסורים שלנו, מבינים מרגע לרגע מה גודל הטעות שעשינו בהביאנו את כל רעלי האנושות המודרנית אל גבעת החומוסים התמימה שלא חטאה.

בסופו של הפורים ערכנו סיכום של המצב. השוקולדים האכזריים, הסוכריות הרעילות והקמח הלבן  תמו ולא נותר לנו עוד דבר מלבד עשרות לחמניות מלאות מידי, שגרגירי נבטוטים כלשהם הידרדרו מפסגותיהן מפעם לפעם, ולפחות עשרה קילו חומוס תוצרת בית שנכתש במהלומות אוהבות ותובל ביד רוגשת. מיואשים השתרענו על הספה ועיכלנו אט אט את העובדה שהצלחנו לשרוף את מירב הקשרים האנושיים על גבעת החומוסים.

פרק ראשון, ובו יסופר איך בכלל הגענו לגבעת החומוסים

אחרצהריים שרבי אחד, על גבעת החומוסים, ראיתי את הבן שלי מתנדנד על הערסל בחצר ובידיו ספר אפור בכריכה דקה. על הכריכה היה מצויר כיסא מתקפל על גבעה טרשית. ישר חשדתי. "תביא ת'ספר", אמרתי לו וגם לקחתי בעצמי. הילד הסתכל עלי בפליאה. התעלמתי. על כריכת הספר התנוססו, כצפוי, המילים שחששתי מפניהן: "התנחלות דמה", של חגי סגל. "תקשיב, חמוד", התכופפתי לערסל המתנדנד, "אני באמת שמח שגמרת את טולסטוי, בולגקוב וגוגול, אבל את זה – לא". "למה?", שאל הילד וגבותיו הצטופפו, "זה נחמד!". "שום דבר!", קטעתי אותו. "זה על המתנחלים של פעם, אלה עם השפם והדובון, שאומרים את המילה 'קוק' כאילו הם אוכלים שוקולד בלגי, כל הזייגערים האלה...". "אבל אבא", ניסה הבן שלי ללא הצלחה. "... האבות המייסדים, פורצי הדרך, מלח הארץ, גוש אמונים, הסדרניקים עם משקפיים עבים בשחור לבן...". "אני לא מבין מה אתה רוצה!", צעק הבן, אבל הייתי מרוכז מדי ברצף ההיסטורי הבלתי נמנע. "... האמיצים והיפים, ששתלו עז ונטעו דונם ולעסו את הטרשים לפנות בוקר. זה מיתוס, זה עשר טון של מיתוסים, וזה לא בדיוק הסיפור של אבא ושל אימא שלך. אתה חייב להבין שהסיפור שלך...". רוח חרישית נדנדה את הערסל הריק אנה ואנה.

עליתי בחזרה אל הבית. הילד ישב במטבח, מכונס אל עצמו עם כוס שוקו, ושלח לעברי מבטים זועפים. "אתה לא יכול להגיד לי מה לקרוא ומה לא", הוא אמר. "אני כן יכול!", עניתי כמנהג האבות הקדושים. "אז תן לי משהו אחר לקרוא!". בהבלחה פזיזה, שעד היום אני מצטער עליה, יריתי בחזרה: "רוצה משהו אחר? אני אתן לך משהו אחר". נכנסתי לחדר העבודה, בעטתי בכפתור ההפעלה של המחשב, סילקתי יתוש שהתנחל על המסך, ואחזתי במקלדת.

בן. הייתי רוצה לספר לך איך אימא ואני עזבנו מאחורינו את הכרך הסואן והבטוח, הצטרפנו לקבוצת הכשרה ציונית ועלינו לגבעת החומוסים הבתולית בה' באייר כלשהו, מלאי התלהבות חלוצית ואמונה בצדקת הדרך. אבל האמת היא שהכול התחיל באוברדראפט של אבא שלי, הלוא הוא סבא שלך. מעכשיו, אם ישאלו אותך השמאלנים, סבא שלך הוא האחראי הישיר לכיבוש המשחית, לפחות זה של גבעת החומוסים. במקום ההוכחה שהמתנחלים הקלאסיים מביאים מרש"י שבתחילת התורה, הקלטתי את סבא שלך ב-mp3. זו ההוכחה שלי כנגד כל השמאלנים והרשעים מאומות העולם. קח, שיהיה לך, תשמור.

---

רחש הקלטה אלקטרונית. ציוצי דרורים ועורבנים מקרוב. צמרות עצים מרשרשות ברוח. במרחק, מכוניות חולפות על הכביש. נעימה שמגיעה מבית ספר סמוך מבשרת על תום יום הלימודים. רגליים פוסעות על עלים יבשים. כף יד נוחתת על כתף בצ'פחה עזה.

סבא: "נו, אז איך ההכנות לחתונה?".

אני: "על הפנים. אין דירה. זה 3,000 לחודש בקטמון, 2,500 בארמון הנציב. השם יתברך, למה לא הלכתי להייטק".

סבא: "גם אני שואל את עצמי. אז מה תעשו?".

אני: "חשבתי, אתה יודע, אולי אתה ואימא תוכלו קצת, אני יודע..."

סבא: "בטח! הבית לרשותכם! החדר של הילדים קצת מבולגן אבל בחצי יום אני עושה לכם שם אחלה סוויטה. אני רק צריך לדבר עם שימי שיעיף משם את הדברים שלו".

אני: "נו באמת..."

סבא: "מה 'נו באמת'? מה אתה חושב, שיש לי כסף מיותר? את עצמי אני מחזיק בקושי. לספר לך שוב את הסיפור על המינוס שלי?"

אני: "עזוב, מכיר בעל פה. אז מה אני עושה? עוד שבועיים חתונה! איפה נגור?"

סבא: "איך אמר הרב שלכם שם ממרכז, צבי יהודה? 'לא תגורו'? אז אל תגורו".

---

ככה זרק אותנו האוברדראפט של סבא לחפש מקום זול להניח בו את רגלינו היגעות. גבעת החומוסים, באותם ימים פרה-קפיטליסטים של ההתנחלויות, הייתה פיתרון מצוין, עם נוף פנוראמי למדבר יהודה וכבישים מפחידים לאללה. זה היה בעיצומה של אינתיפאדת אל-אקצא, ושמיל, המזכיר המסור של הגבעה, עשה לנו מחיר טוב שהתקזז יפה עם האפשרות שניהרג באיזה פיגוע. כשעברנו פעם ראשונה דרך הכפר הערבי המחייך-לשמצה נבהלנו, אבל די מהר התרגלנו. אומרים תפילת הדרך בכוונה, לוקחים אקדח, ממגנים את האוטו, אומרים בלב שסטטיסטית מתים הרבה יותר בתאונות דרכים, מגדלים שפם של ערבי, שמים את הכיפה על המושב ליד ואם לחוצים אפשר גם לצעוק, אבל כשהחלונות סגורים, שלא תצא מג'נון. ברגעים קשים במיוחד מנתבים את החרדה להרהורים קיומיים פילוסופיים. גם לסרן קירקגור הייתה חרדה קיומית, ועוד בתקופה שבקופנהגן לא היו ערבים.

עוד נקודה חשובה שכמעט שכחתי: לגבי שאלת הכיבוש המשחית. אימא שלך ואני החלטנו שזו באמת בעיה קשה, אבל במצבנו הכלכלי הנוכחי אנחנו מוכנים לבלוע את הדג. חישוב פשוט: אנחנו חוסכים 2,000 ₪ שכר דירה בחודש, ובסביבות 1,000,000 שמאלנים שונאים אותנו דרך הטלוויזיה, באופן לא אישי. יצאנו מורווחים.