פרק רביעי, ובו יסופרו עלילותיו הנפלאות של מפרו סער, רבש"צ גבעת החומוסים, וייחשפו לראשונה רגעים מסעירים מפעילותה של כיתת הכוננות היישובית

ביום אחד, עגום בדיעבד, התנדבתי לכיתת הכוננות של גבעת החומוסים.

מה, מכל הדברים בעולם כולו, יכול להביא אזרח ישראלי להתנדב לכיתת כוננות? האם זוהי רוח החלוציות הציונית המפעמת בלבבו או אולי דווקא השאיפה הבלתי נגמרת לכוח ועוצמה? האם מדובר באחד מפגמי הייצור הבסיסיים של הגברים המאמינים כי שילוב של נשק, ריצה ושאגות לא מובנות הינו טוב לבריאות, או שמא מדובר - מה שסביר יותר - בייסורי מצפונו של הסדרניק שעשה רק שנה וחצי (במקרה הטוב), ושלח את עצמו להשלמה צבאית מקוצרת ליד הבית? ל"אורות המלחמה" ולחסידיו פתרונים. אם כך ואם אחרת, יום אחד מוצא את עצמו היהודי מתרוצץ אנה ואנה על הג'בלאות הרבות המקיפות את היישוב, על גופו שכפ"ץ קרמי במשקל בלתי חוקי, לכתפו נשק ארוך להפליא שמעצוריו הרבים תוקפים אותו על פי חוקים קומבינטוריים סמויים, ומאחוריו רבש"ץ אחד צרוד ושש אלי קרבות, המזנב בו בקריאות "יורים עליכם" ומשליך בו אבנים קטנות, כאילו כך עושים כולם. לפרקים נדמה שתכף ישתטח היהודי אפיים ארצה, קצר נשימה, וכמנהג אבות אבותיו יבקש רחמים מהפריץ האכזר. אלא שאז מתעוררת בראשו תוכנה זדונית סמויה ובעלת סממנים ציוניים, ומנטרלת את יכולת הדיבור שלו לזמן-מה . אז בואו נדבר אנחנו על הפריץ.

הרבש"ץ של גבעת החומוסים, סער מֶפְרו, ממש לא נראה כמו רבש"ץ. רבש"ץ אמיתי אמור להיראות כמו ביל קילגור מהסרט "אפוקליפסה עכשיו" ("אני אוהב את ריח הנפלם על הבוקר"). אצלנו, כמו תמיד אצל היהודים, הוא דווקא נמוך, דקיק ובלתי יציב מבחינה רגשית. זה דווקא אולי יתרון, כי שום מחבל לא יחשוב שהוא מטרה אסטרטגית, מקסימום ילד של מתנחלים שהלך לאיבוד. אלא שעוצמותיו הרוחניות של סער מחפות, למרבה הצער, על גודלו הפיזי.

זה יום שישי, ויש מטווח בחטיבה האזורית. אתם עומדים בשורה תחת השמש הקופחת ויורים על מטרות דמות, שמפגינות עייפות דומה לשלכם מהסיטואציה. "יאללה יאללה, אנשים, תתחילו לירות כמו שצריך!", נוהם עליכם סער, "כנסו למצב גוף נשק, תמרחו ת'לחי על הקת ותתחילו לפגוע!". אתם יורים ויורים, עד שבשלב כלשהו, לאחר כמה שעות, אתם יורים ובוכים. השמאלנים גאים בכם. אתם יורים בעמידה, בכריעה, בשכיבה, בשינה, בארוחה בשרית או חלבית, בשיחה ידידותית על קפה עם חברים, באמצע סרט אירופאי מרגש. לפעמים, כשחם מידי, מטרות הדמות העשויות קרטון מתעוררות לעיניכם ומבקשות רחמים. "גם לי יש ילדים, אני פונה ללב שלך", לחשה לי מטרת דמות אחת לאחר שיריתי בה שלשה מטחים רצופים, ואז התמוטטה למול עיני. ליבי נשבר, אבל מה יכולתי לעשות. סער היה כל הזמן מאחורי, בוחן בדבקות את ההתמודדות שלי עם המצב המורכב. המשכתי לירות ולבכות.

אבל הסיטואציות המרושעות באמת מגיעות בהקפצות התרגול. לאחר יום שלם של עבודה אינטנסיבית במשרד, צלילה אל ים הטיפול בילדים הכולל ארוחת ערב (שמשום מה מפוזרת על כל שטח המטבח), הקראת סיפורים (שנכתבו על ידי סופרים עגומי-מבט על החיים להפליא), אמבטיות (תמיד בסוף האמבטיה יבשה, בניגוד אליך) והשכבה ("אבא, רק עוד סיפור אחד!" X826), אתה מדדה בעייפותך הרבה אל המקלחת. "אני מת", אתה לוחש לעצמך חרש, "אני לא בנוי לעבוד וגם לגדל ילדים". "מה אמרת?", קוראת אשתך מן הסלון. "כלום, כפרה", אתה עונה בעליצות, "אמרתי שאני מת על הילדים האלה". ובכן, למלאכה, אתה לוחש לעצמיותך המתפוררת לאיטה. אתה ניגש לארון שבחדר השינה ובוחר לך מתוכו את המגבת הכי גדולה ורכה שיש בנמצא. לאחר מכן אתה מפעיל את התנור שבמקלחת על החימום המקסימאלי, מקפל את הפיג'מה יפה יפה על המיטה, טופח עליה בעדינות, ופוסע מתוך הכרת הטוב אל תוך חדר המקלחת, העתיד להשיב את נשמתך בחמלה רבה אמונתך.

כשאתה כבר בפנים, הטלפון מצלצל. אתה מנסה להתעלם, אבל זה לא עוזר. "אני לא בבית", אתה צועק מתוך המקלחת, ומנסה במקביל לכוון את המים החמים, מעשה בלתי אפשרי בגבעת החומוסים על תשתיותיה הרעועות. מאחורי הדלת הסגורה אתה שומע את המילים שממש לא רצית לשמוע: "זה מהכיתת כוננות". אתה מזנק החוצה עם מגבת ומקשיב באוזן הנוטפת מים אל תוך ההודעה הקולית, האדישה על פני השטח שלה, אך מתחת, בגוון הקול, נשמעת שמחה לאיד ברורה: "חברי כיתת כוננות, זהו תרגיל. מחבל בדרום מזרח גבעת החומוסים, ליד ערוגת הקינואה האורגנית של משפחת אלימלך. נא להגיע במהירות". אתה רץ פנימה למקלחת, סוגר את המים. רץ לחדר, לובש בגדים מטונפים שאפשר להזיע בתוכם. רץ למחסן, שם עליך את הנשק והאפוד והקסדה. רץ לאישה, נותן לה חיבוק. רץ לאוטו, מניע ולוחץ על הגז. עוצר בדרום מזרח גבעת החומוסים, רץ ומחפש ומקלל את משפחת אלימלך על ערוגת הקינואה האורגנית שלה. לבסוף אתה מוצא את משפחת אלימלך והערוגה. בתזמון מושלם עולה מולך, מלב המאפליה, דמותו של סער מפרו. סער מתפקד כרגע בתור צללית ג'יימס בונדית. הוא מעשן סיגריה, ואורה האדמדם מתווה חריצים בוהקים בחושך. מפרו מביט בשעונו ומצקצק. "זה לא בסדר. זה כבר שתים עשרה דקות מההקפצה". "אבל המקלחת", אתה מגיב אינסטינקטיבית, "ולא היו מים חמים...". סער מביט ללא מילים לתוך עיניך ואתה מגמגם ומשתתק. חברי כיתת הכוננות האחרים מתקבצים למקום הכינוס מי ברגל, מי בסובארו שעשן לבן מסתלסל מאגזוזו ומי בחמורו המונע את זיהום האוויר. מהרגע הזה, ברור לכולכם כי הלילה אבוד. לכל אורכו תרדפו אחרי דימויי מחבלים רעי לב, תזנקו בכאבי גב קשים על פני טרסות עצומות, תחברו  לכוחות צבא מיוחדים, שתקנים וצעירים מכם בהרבה, שלא ידעתם על קיומם. כשהשחר מכחיל במזרח ולא נותרה בכם טיפת זיעה שלא פגשה את אוויר העולם, סער מפרו משבח אתכם על הקרב הנאה. "אפשר להתפזר", הוא לוחש בצרידותו כי רבה, "הייתם בסדר גמור". "אבל סער", אתה עונה לו כבחלום, "לא קיבלנו שש שעות שינה".

 יש אנשים שחיים ככה. כיתת הכוננות של גבעת החומוסים