פרק שמיני, ובו יסופר כמה מפחידים הערבים של השכן, בתוספת מעט מלנכוליה מזרחית

הרגע שבו אתה יודע בבירור שאתה מתקרב לגבעת החומוסים הוא רגע התחלפות הרדיואים. נניח שאתה שומע 88FM, מתענג על צליליו העוטפים של אבישי כהן, פט מת'יני או צ'יק קוראה, מאזין ברוב רגש ושום שכל למהלכים ההרמוניים המסעירים של הבס, אורב לשבירות ג'ז מתוחכמות, מהמהם סטי-בידי-בו-אה כבקי ורגיל, והנה כי כן, לפתע פתאום נמוג לו אבישי כהן או פט מת'יני צ'יק קוראה על מקצב 23 הרבעים שלו אל תוך מקצב בלאדי ערבי חמים וטוב לב, והנה את מקום הרית'ם-סקשן תופסת ערימה מתהוללת של סאז ועוד ונהי ודאף וקלידים במקאם ביאת, והנה הופכת השירה המלנכולית-קיומית-מתלבטת-רגישה-ועם-זאת-לא-אומרת-כלום, לסלסולים שמחים המתמשכים אל תוך הלילה. כשתהליך הטרנספורמציה מסתיים והרדיו מלא בשירי שמחה ועידוד לאומה הערבית המופלאה, אתה יודע שהגעת הביתה. הלאה אירופה, יאללה ירדן.
---

מספרים שבגבעת "סביוני ישראל", השוכנת בצידו המשעמם של הקו הירוק, נוהגות הבריות להשוות את דשאן לזה של השכן, הירוק יותר. אצלנו בגבעת החומוסים, לעומת זאת, עושים השוואות עם חברים מגבעות אחרות למי יש ערבים מפחידים יותר. מי שערביו מפחידים יותר - הרי שהתנחלותו שווה יותר. כל הפרמטרים נמדדים בתחרות בין המתמודדים: מהירות וזווית מעופן של האבנים אל המכוניות הדוהרות בכביש ביום סתיו מהורהר, גודלן ומקצועיותן של עיזי האויב המרושעות, המתחככות בגדר כדי להפר את הסדר הטוב, גרפים בצבעים שונים המראים בבירור כי מפרו סער הרבש"צ הצליח לעצור עשרות חדירות בלילה האחרון, רובן של כלבים משוטטים ששילחו בנו משנאינו. המחמירים משווים אפילו את רמת השפמים של הבני-דודים, צבעם וצפיפות השערות. בדרך כלל מי שמנצח בתחרויות הללו הוא הזולת, שכן כלל האצבע אומר: הערבי של ההתנחלות הסמוכה תמיד מפחיד יותר מהערבי שלך.  
---

נוסע לגבעת החומוסים בפעם הראשונה? קח איתך חבילת כדורי הרגעה מהסוג הנחרץ. אחרי חיים יהודיים ארוכים ושלווים בעיר הגדולה, נסיעה לגבעת החומוסים נדמית בעיניך ככניסה עצמאית לדרום לבנון. הכבישים מתעקלים בנחשושיות מבהילה. עצי הזית משתרגים ומחביאים מי-יודע-מה בין ענפיהם האפלוליים. דמויות מרחששות ומלהגות בערבית סמויה בין השיחים. את המשאיות הענקיות של הערבים אתה עוקף במהירות על פס לבן, כיוון שאתה מזהה עשרות משגרי נ"ט בין יריעות הברזנט. שני נערים חוצים את הכביש שלפניך בדרך אל הכפר ואתה משתכנע שזה הסוף. את הקרטונים ושקיות הזבל על הכביש אתה עוקף בהיסטריה, מתוך ודאות כי מדובר במטעני גחון מטורפים. אתה מודה לאלוהים על השירות הצבאי הארוך והמסוכן שלך, שהכין אותך לגרוע מכל - הכביש לגבעת החומוסים. כשאתה מגיע סוף-סוף אל הגבעה המוגנת-יחסית אתה מוריד ממך את השכפ"ץ, מעיף את הקסדה, פותח את החלונות, נושם, פורק את האקדח, נושם, מוציא את הכדור מבית הבליעה של האמ-16, מחזיר את הנצרה לרימון שהיה חבוי בחיקך, מוציא את גלולת הציאניד שהחזקת בחניכיים מאחורה למקרה של עינויים, אומר תודה לה', מתמוטט על האדמה המבורכת, מקיא מהלחץ ואז נגרר הביתה.

ככה זה אצל כולם בפעם הראשונה, אל תרגיש פסיכי.

אחרי – בוא נניח – חצי שנה של מגורים באזור, לא מזהים עליך שגרת אי פעם בצד הלא נכון של הקו הירוק. אתה נוסע בשאנטי עם חלונות פתוחים באמצע הכפר הערבי, יונתן רזאל מאלתר מאחורה בפול ווליום. אתה עושה שלום לעבדול ולאחמד מהמכולת, רומס קרטונים סתם בשביל ההנאה. כשאתה מזהה קלאצ'ניקוב מתנדנד על גב של מישהו אתה צועק לו בערבית שגם אתה מהמשטרה הפלשתינית. אתה עוצר באמצע הכפר כדי לתדלק בחצי מחיר ולשלם פחות למדינת ישראל ראשית צמיחת וכו', מתקן את האוטו במוסך של פאיד למרות שלעיתים קרובות הוא חוזר עם חלקים בצבע ירוק זוהר או דלת שהרכיבו אותה הפוך, גם שם זה חצי מחיר מהיאהוד. כשזאטוט זב חוטם מרים עליך אבן אתה סוגר את החלון, סופג את האבן ואז שוב פותח. בקיצור, החיים הטובים. 

עד שיום אחד, אחרי שהתרגלת, מזדמנת לחומוסניק שכמוך נסיעה מבהילה במיוחד: שבת אצל ההורים של האישה, אשר ייסדו עוד לפני שנולדת את גבעת צור-ישראל-וגואלו, השוכנת קילומטרים רבים מגבעת החומוסים, בינות לכפרים ערביים בלתי מוכרים בעליל. מלבד האתגרים הידועים בשבת אצל ההורים של האישה אשר גם שמאלנים קשים מכירים, הרי שאתה נזכר לפתע בזריקות האבנים האכזריות המתבצעות על הכביש בדרך אליהם. מקרים נושנים של מטענים, בקבוקי תבערה ופיגועי ירי צצים בזכרונך, ואתה נחרד. הכל חוזר אליך. אתה שם עליך את השכפ"ץ הישן. דורך כדור באמ-16. מנקה את הגלוק שהספיק להתעטף בקורי עכביש מעל הארון בגדים. מחזיר את גלולת הציאניד לחניכיים. אתה שם משקפי שמש ועושה פרצופים מרושעים מול הראי, מתאמן מולו בשליפות.

אחר כך אתה נפרד מההורים שלך בטלפון בדמעות, מבטיח להם שיהיה בסדר. אתה מעלה את הילדים לאוטו אחרי שהלבשת אותם בשכפ"ץ וקסדה של קטנים, מתניע, נוסע רוורס ונכנס בעמוד תאורה היקפית. לא נורא, מסירות נפש על ארץ ישראל. העמוד מתנדנד ונופל, זה המזכיר שמיל, ששוב חסך בבטון שאמור להחזיק אותו יציב. אתה נושם עמוק, ויוצא אל גבעת צור-ישראל-וגואלו המסוכנת.

בדרך יש ערבים דומים מאוד לערבים שלך. אותם סובארואים מרופטים לצד ג'יפים כסופים, אותן חורבות לצד טירות מפוארות, פערים כלכליים ממש כמו אצלנו, אבל זה לא עוזר לך להירגע. הכל הרבה יותר מפחיד. יו! הנה ואדי עג'מייה, אתה לוחש לעצמך, מקום מסוכן לאללה. ווא ווא! הנה עליתי על כביש 669 האכזרי, מפחיד בטירוף! והנה הגבעה המחרידה הזאתי, מה שמה. האלה נהרגו שם לפני, נו, באינתיפאדה השנייה. או השלישית. כמובן שבטלפון שלך אין קליטה, למה שתהיה, התנחלויות. הרדיו חורק. לא פט מת'יני ולא דרבוקות, רק רחש מאיים. למה יצאתי כל כך מאוחר, אתה נושך את השפה התחתונה. אחר כך אתה מתחיל להתעצבן איך המתנחלים המשוגעים האלה גרים פה. מטורפים! מה הם חושבים לעצמם? באמצע סביבה ערבית עוינת, עשרות קילומטרים ממדינת ישראל השפויה, ועוד יש כאלה שמגדלים פה ילדים! מי הרשה להם? מילא, לגור בגבעת החומוסים, אבל כאן?

עוברים יובלות עד שאתה מגיע לשער הצהוב הגדול של צור-ישראל-וגואלו-אמן. הזרקור מסנוור אותך בכניסה. אתה מתפתל, ממצמץ ומחכה. השער לא נפתח. אתה עושה חיוך של יהודים ששירתו בקרבי. לא עוזר. אתה צופר. לא עוזר. אתה פותח את החלון וצועק "שמע ישראל". לא עוזר. אם היית אשכנזי היו פותחים לך. אם היית אשכנזייה היו כורעים בפניך ברך. אבל אתה לא. אתה דומה לאויב האופף אותנו כעמוד ערפל מהוגג. בסוף יוצא מהש.ג. שומר שמן ומנומנם, דבלולי זקן שזה עתה נולד עוטפים אותו כגור חתולים. כיפת רבי נחמן גדולה על ראשו. הוא גורר את הרגליים על הכורכר הרועש. הוא מתכופף לחלון שלך, מדביק את הפנים לשמשה והנשק שלו מביא נשיקה לדלת החדשה שפאיד הדביק לך השבוע. "מאיפה אתה?", שואל הש.ג. כשאתה פותח לו את החלון. "גבעת החומוסים", אתה עונה. בטעות יוצאת לך ח' גרונית. וגם ע' גרונית, של הגבעה. השומר מביט בך בחוסר אמון ומהדק את אצבעותיו על ידית האחיזה של הנשק. באופן פסיכי משהו, החשדות שלו דווקא מגבירים בך את הרצון לצעוק "אללה הוא אכבר" ולהתפוצץ איכשהו. כאילו לומר לו, אתה צודק, זיהית אותי נכון ועכשיו זה הסוף של שנינו. אבל הרציונל שלך, פרי חינוך של עשרות שנים במוסדות האשכנזיים של החברה הדתית לאומית, טוען שאין לך ברירה אלא לדבר איתו בשפה שהוא מבין: "רבינו, קצת רחמונעס. מה רוצה היהודי? לנוסע לשווער ולשוויגער, לעשות להם קצת נאחעס? תראה איזה מניעות באות לו. איזה עיכובים. ריבוינע של עוילם. גיוועלד". חיוך גדול עולה על פניו של הש.ג., שכן גם לו יש שווער ושוויגער שגם הוא רוצה לעשות להם נאחעס. "טאטא", אתה נאנח, כאילו לעצמך. "טאטא", הוא מסכים אתך בהנהון, ופותח למענך את השער הצהוב כביר-המימדים. אתה לא מחכה לפתיחתו המלאה אלא מזדרז ובא בשעריו בשבח ובהלל ובהודאה גדולה לריבונו של עולם שהציל אותך מכל אויביך ומשנאיך. משהו משמיע קול צרימה גסה. אתה מתבונן מהראי. פס צהוב וארוך נמתח על הדלת החדשה שפאיד שם לך. הצבע הירוק הכסוף של הדלת, מצידו, עבר אל השער הצהוב ומעניק לו גוון פסיכדלי שראוי יותר ליושבי תל אביב המושחתת. 
אבל מה זה משנה. אתה בפנים. אתה שוב אתה מוגן לזמן מה.

אנא מן-יהוד אנא, יאללה, איפתח אל באב

פרק שביעי, ובו מעשה נורא מרבינו במתנחל שהתגלגל בטרמפיסט

אין לך עניין שכל עיקרי אמונה תלויים בו כטרמפיאדות של מתנחלי ישראל, שכל הבא בהן משליך את יהבו על הקדוש-ברוך-הוא, ואינו יודע אם יגיע רכב בשנה הקרובה, ואם יגיע - מי יעלה עימו אל הרכב והאם יהיה לו ריח של שום או בצל מפיו, וכמה יהא הנהג רך כקנה או קשה כארז, ושמא יריב הנהג עם אשתו בדיבורית ויהיה לא נעים בכלל. ובידוע שגדולי ישראל לא הגיעו למעלתם אלא בשל טרמפים שעלו עליהם ועברו כך וכך עלבונות ולא מיחו, וזכו למה שזכו.

ומעשה באותו מתנחל קשיש ואשמאי שקבע את משכנו בגבעת החומוסים, ולא הותיר עבירה בעולם שלא עבר: גזל במרמה תקציבים מעיירות הפיתוח והעביר אותם להתנחלויות, בנה אלף קרוואנים חדשים כשאמריקה הלכה רגע לשירותים, סלל כבישים מפותלים בתוך הכפרים הערביים האותנטיים, ולפעמים המשיך לעשן באמצע הצפירה השנתית לזכר רבין.

משהגיעה שעתו להיפטר מן העולם, הגיע אותו מתנחל, לא עלינו, לבית דין האג של מעלה. ישבו השופטים בדין, ומנו בפניו אחת לאחת את עבירותיו ואת זכויותיו. והיה הקטגור מעביר תחת שבטו עשרות רבות של פלשתינים, רזים ומדוכאים, והיו  מטפסים על צידה האחד של המשקולת ומטים אותה לכף חובה. ועם כל עבירה היה אותו מתנחל בוש ונכלם, ושפמו שהיה זקור – דעך והצטמק בעוונותיו. ובא הסנגור והעביר תחת שבטו את כל העיכובים בבנייה וכל הייסורים והביזיונות בתקשורת, וכל החרפות של השמאלנים שסבל באהבה, וכמה אלפים קרוואנים אמריקאים שהעלה על הקרקע ואדמות סקר ואדמות מדינה מוכרזות ושאינן מוכרזות, וקו תשריט כחול וסגול וירוק, ומחצבות לא חוקיות של ערבים. שש ורחב ליבו של המתנחל ושפמו שב להיות כבראשונה. באו וטיפסו כל זכויותיו על המשקולת השנית, ולא הכריעו את הכף, והיו המשקלות מתנדנדים אנה ואנה, לא לרעה ולא לחסד, עד שבא הקטגור והשליך לכף חובה מכונית, שהיה מעשה ונסע אותו המתנחל בכבישים וראה טרמפיאדה עמוסה ולא עצר טרמפ כי מיהר לפגישה. והביטו בו השופטים בתוכחה, ונפלה המשקולת לכף חובה. נמנו השופטים וגזרו עליו, רחמנא לצלן, להתגלגל בדמות טרמפיסט.

ירד המתנחל לעולם שנית. וגדל והגיע להיות טרמפיסט. הלך וקנה לעצמו פליז שבצידו האחד צבע כגון החלווה ובצד השני צבע כחול. ולא נחה דעתו עד שהניח על גבו תיק של low alpin, ונעל סנדלי שורש לרגליו אפילו שחורף, ושם משקפי שמש על ראשו אפילו שחושך, ויצא אל הטרמפיאדה הקפואה. משהגיע, נפלו פניו, והיה מתבונן בתור העצום שהשתרך לפני ולפנים, יען כי האוטובוס של אגד שוב לא הגיע, כי מישהו באגד החליט לפתע לשנות את המסלול, או כי המנוע של המכונה נפח את נשמתו בעלייה ממושכת וקשה, או שסתם שכחו שיש את גבעת החומוסים, כרגיל. והיה התור הולך וארוך, ורכבים אין, וכמעט מלאה הטרמפיאדה מלהכיל את כל הטרמפיסטים. ידע המתנחל שלשם כך נתגלגל בעולם, וכבש צערו ושתק. והיו עוברין הרכבין ולא עוצרין, וכשכבר עצר מישהו, עלו הטרמפיסטים שבראש התור הארוך, וכשנגמרו הטרמפיסטים, היה הנהג מגיע לערים אחרות ומרוחקות. חזר ושינן המתנחל לעצמו שהכול בידי שמיים, עצם את עיניו ונזכר שבלי האמונה צסק"א לא הייתה אוכלת אותה. פקח את עיניו, והנה מגיע טנדר עצום מימדים ועליו כתוב באותיות קידוש לבנה מאירות עיניים "החברה לפיתוח", והוא ממוגן ירי, וכיסאותיו מרופדים רפוד היטב, ויש סאונד טוב לרדיו בתוכו, והוא נוסע לעיר הגדולה. עצר הרכב מול הטרמפיסט, פתח הנהג את הדלת וקרא "העירה". עלה המתנחל על הרכב, וליבו מתרונן ושמחת עולם על ראשו והוא יודע שעם הנצח לא מפחד בכלל.

עלה על האוטו, והחל מאליו לזמר לקונו שהושיע אותו וגאלו מיד צר. פתח ואמר תפילת הדרך והוסיף עליה מזמור לתודה ושיר למעלות ויעקב הלך לדרכו ג' פעמים ולישועתך קיויתי ה' ג' פעמים רגיל והפוך והוסיף עליהם כך וכך קפיטל תהילים והיה מלחש את כל המזמורים כדי שלא להפריע. אלא שאותו הנהג היה, לא עלינו, שאינו מקפיד עדיין בתרי"ג מצוות, ואף עבר עליו יום קשה באותו יום, ושפתיו המרחשות של הטרמפיסט לא עשו לו טוב. הגביר את צלילי אייל גולן הבוקעים מן הרדיו כדי להסיח את הדעת מן הטרמפיסט המרחש בשפתיו כאוכל פסטה שקופה, ועדיין חדרו מבעד לצלילי המנגינות אי אלו רחשושים. נטרפה דעתו של הנהג עליו, לחץ על הגז והברקס בעת ובעונה אחת וכמעט עשה תאונה רח"ל, וצעק במלוא גרון על הטרמפיסט דמרחשן שפתותיה, אשר קרוב היה לסיים ק"ן מזמורי תהילים באהבה ובשמחה גדולה ולהתחיל אותם שוב. הוריקו פניו של הטרמפיסט שהתגלגל, וביקש ת"ק על ת"ק פעמים סליחה, ונרגע הנהג. ונסעו בשנית.

והנה, מעשה שטן, צלצל הסלולר של אותו הטרמפיסט. והיה עונה לו אלא שהיה הסלולאר קבור אלפיים אמה בעומק התיק low alpin שלו, בין הגרביים אשר לא כובסו זה שנתיים ימים לבין ערכת פק"ל הקפה המשופצרת אשר הסריחה ואי אפשר היה להזיזה ולו סנטימטר אחד. וחפר הטרמפיסט וביקש סליחה, וחפר וביקש סליחה. כיוון שכך, היו הסליחות והצלצול מפריעין את מנגינותיו של אייל גולן. ולא עוד, אלא שהיה הצלצול של אחד יעקב שוואקי, ואותו הנהג לא אהב שוואקי בכלל. אגר הנהג את כעסו בקרבו עד שנתמלא ועלה על גדותיו. ראה הטרמפיסט שכלתה אליו הרעה, והתפלל בלחש לאביו שבשמיים שיגאל אותו מהביזיונות. משנתפלל רחשו שפתותיו, ושוב צעק עליו הנהג, וכמעט ודרסו עז, וכמעט ואבדו מן העולם, עד שפסק בחסדי שמיים הצלצול של אותו  השוואקי. ונסעו בשלישית.

משנתקרבו לעיר, הרים הטרמפיסט את קולו בעדינות מרובה, ושאל את אותו הנהג, "לאן אתה מגיע בעיר?". עשה עצמו הנהג כלא שומע. והגביה את קולו הטרמפיסט ושאל בשנית "אהמ, לאן אתה מגיע בעיר?". ושוב לא ענה הנהג. שאל הטרמפיסט בשלישית "אהמ, סליחה, לאן אולי אתה מגיע בעיר?", ושאג עליו הנהג במלוא גרון, שבשלו התחרבה כל הנסיעה הלזו, וחבל שלקח אותו וכן הלאה. שמע עלבונותיו הטרמפיסט ושתק. משהגיע למחוז חפצו, עצר לו הנהג.

ירד אותו הגלגול של טרמפיסט מן האוטו ואמר "תודה", ושב ואמר "תודה באמת", עד שנתכרכמו פניו של הנהג, והבין הטרמפיסט, וניסה לסגור את הדלת בעדינות, ולא נסגרה. וניסה לסגור אותה שוב בעדינות ולא נסגרה, וראה את פניו של הנהג. והתמלא עיזוז וגבורה וסגר חזק מידי וזעק עליו הנהג מבעד לחלון הפתוח "למה לא, תשבור לי את האוטו אתה, הרסת לי את החיים". ונסע הנהג לדרכו מחרף ומגדף, וידע הטרמפיסט שכל הצרה אשר באתהו, כאין וכאפס לעומת אשר יבואהו בטרמפים חזור. ועברו עליו שבעים שנה הלוך חזור בטרמפים.

כיוון שנפטר מן העולם בא לפני בית דין האג של מעלה וקיבלוהו בסבר פנים יפות ושפטו אותו לכף חובה ועשו לו קפה על חלב עם ופלים שוקולד, ובא המתנחל האשמאי על תיקונו.

אל תעלה לטרמפ שחלונותיו אינם ממוגני אבנים