הרגע שבו אתה יודע בבירור שאתה מתקרב לגבעת
החומוסים הוא רגע התחלפות הרדיואים. נניח שאתה שומע 88FM,
מתענג על צליליו העוטפים של אבישי כהן, פט מת'יני או צ'יק קוראה, מאזין ברוב רגש
ושום שכל למהלכים ההרמוניים המסעירים של הבס, אורב לשבירות ג'ז מתוחכמות, מהמהם סטי-בידי-בו-אה
כבקי ורגיל, והנה כי כן, לפתע פתאום נמוג לו אבישי כהן או פט מת'יני צ'יק קוראה על
מקצב 23 הרבעים שלו אל תוך מקצב בלאדי ערבי חמים וטוב לב, והנה את מקום
הרית'ם-סקשן תופסת ערימה מתהוללת של סאז ועוד ונהי ודאף וקלידים במקאם ביאת, והנה
הופכת השירה המלנכולית-קיומית-מתלבטת-רגישה-ועם-זאת-לא-אומרת-כלום, לסלסולים שמחים
המתמשכים אל תוך הלילה. כשתהליך הטרנספורמציה מסתיים והרדיו מלא בשירי שמחה ועידוד
לאומה הערבית המופלאה, אתה יודע שהגעת הביתה. הלאה אירופה, יאללה ירדן.
---
---
מספרים שבגבעת "סביוני ישראל", השוכנת
בצידו המשעמם של הקו הירוק, נוהגות הבריות להשוות את דשאן לזה של השכן, הירוק
יותר. אצלנו בגבעת החומוסים, לעומת זאת, עושים השוואות עם חברים מגבעות אחרות למי
יש ערבים מפחידים יותר. מי שערביו מפחידים יותר - הרי שהתנחלותו שווה יותר. כל
הפרמטרים נמדדים בתחרות בין המתמודדים: מהירות וזווית מעופן של האבנים אל המכוניות
הדוהרות בכביש ביום סתיו מהורהר, גודלן ומקצועיותן של עיזי האויב המרושעות, המתחככות
בגדר כדי להפר את הסדר הטוב, גרפים בצבעים שונים המראים בבירור כי מפרו סער
הרבש"צ הצליח לעצור עשרות חדירות בלילה האחרון, רובן של כלבים משוטטים ששילחו
בנו משנאינו. המחמירים משווים אפילו את רמת השפמים של הבני-דודים, צבעם וצפיפות
השערות. בדרך כלל מי שמנצח בתחרויות הללו הוא הזולת, שכן כלל האצבע אומר: הערבי של
ההתנחלות הסמוכה תמיד מפחיד יותר מהערבי שלך.
---
---
נוסע לגבעת החומוסים בפעם הראשונה? קח איתך חבילת
כדורי הרגעה מהסוג הנחרץ. אחרי חיים יהודיים ארוכים ושלווים בעיר הגדולה, נסיעה
לגבעת החומוסים נדמית בעיניך ככניסה עצמאית לדרום לבנון. הכבישים מתעקלים
בנחשושיות מבהילה. עצי הזית משתרגים ומחביאים מי-יודע-מה בין ענפיהם האפלוליים.
דמויות מרחששות ומלהגות בערבית סמויה בין השיחים. את המשאיות הענקיות של הערבים
אתה עוקף במהירות על פס לבן, כיוון שאתה מזהה עשרות משגרי נ"ט בין יריעות
הברזנט. שני נערים חוצים את הכביש שלפניך בדרך אל הכפר ואתה משתכנע שזה הסוף. את
הקרטונים ושקיות הזבל על הכביש אתה עוקף בהיסטריה, מתוך ודאות כי מדובר במטעני
גחון מטורפים. אתה מודה לאלוהים על השירות הצבאי הארוך והמסוכן שלך, שהכין אותך
לגרוע מכל - הכביש לגבעת החומוסים. כשאתה מגיע סוף-סוף אל הגבעה המוגנת-יחסית אתה
מוריד ממך את השכפ"ץ, מעיף את הקסדה, פותח את החלונות, נושם, פורק את האקדח,
נושם, מוציא את הכדור מבית הבליעה של האמ-16, מחזיר את הנצרה לרימון שהיה חבוי
בחיקך, מוציא את גלולת הציאניד שהחזקת בחניכיים מאחורה למקרה של עינויים, אומר
תודה לה', מתמוטט על האדמה המבורכת, מקיא מהלחץ ואז נגרר הביתה.
ככה זה אצל כולם בפעם הראשונה, אל תרגיש פסיכי.
אחרי – בוא נניח – חצי שנה של מגורים באזור, לא
מזהים עליך שגרת אי פעם בצד הלא נכון של הקו הירוק. אתה נוסע בשאנטי עם חלונות
פתוחים באמצע הכפר הערבי, יונתן רזאל מאלתר מאחורה בפול ווליום. אתה עושה שלום
לעבדול ולאחמד מהמכולת, רומס קרטונים סתם בשביל ההנאה. כשאתה מזהה קלאצ'ניקוב
מתנדנד על גב של מישהו אתה צועק לו בערבית שגם אתה מהמשטרה הפלשתינית. אתה עוצר
באמצע הכפר כדי לתדלק בחצי מחיר ולשלם פחות למדינת ישראל ראשית צמיחת וכו', מתקן
את האוטו במוסך של פאיד למרות שלעיתים קרובות הוא חוזר עם חלקים בצבע ירוק זוהר או
דלת שהרכיבו אותה הפוך, גם שם זה חצי מחיר מהיאהוד. כשזאטוט זב חוטם מרים עליך אבן
אתה סוגר את החלון, סופג את האבן ואז שוב פותח. בקיצור, החיים הטובים.
עד שיום אחד, אחרי שהתרגלת, מזדמנת לחומוסניק
שכמוך נסיעה מבהילה במיוחד: שבת אצל ההורים של האישה, אשר ייסדו עוד לפני שנולדת
את גבעת צור-ישראל-וגואלו, השוכנת קילומטרים רבים מגבעת החומוסים, בינות לכפרים
ערביים בלתי מוכרים בעליל. מלבד האתגרים הידועים בשבת אצל ההורים של האישה אשר גם
שמאלנים קשים מכירים, הרי שאתה נזכר לפתע בזריקות האבנים האכזריות המתבצעות על
הכביש בדרך אליהם. מקרים נושנים של מטענים, בקבוקי תבערה ופיגועי ירי צצים
בזכרונך, ואתה נחרד. הכל חוזר אליך. אתה שם עליך את השכפ"ץ הישן. דורך כדור
באמ-16. מנקה את הגלוק שהספיק להתעטף בקורי עכביש מעל הארון בגדים. מחזיר את גלולת
הציאניד לחניכיים. אתה שם משקפי שמש ועושה פרצופים מרושעים מול הראי, מתאמן מולו
בשליפות.
אחר כך אתה נפרד מההורים שלך בטלפון בדמעות, מבטיח
להם שיהיה בסדר. אתה מעלה את הילדים לאוטו אחרי שהלבשת אותם בשכפ"ץ וקסדה של
קטנים, מתניע, נוסע רוורס ונכנס בעמוד תאורה היקפית. לא נורא, מסירות נפש על ארץ
ישראל. העמוד מתנדנד ונופל, זה המזכיר שמיל, ששוב חסך בבטון שאמור להחזיק אותו
יציב. אתה נושם עמוק, ויוצא אל גבעת צור-ישראל-וגואלו המסוכנת.
בדרך יש ערבים דומים מאוד לערבים שלך. אותם
סובארואים מרופטים לצד ג'יפים כסופים, אותן חורבות לצד טירות מפוארות, פערים כלכליים ממש כמו אצלנו, אבל זה לא
עוזר לך להירגע. הכל הרבה יותר מפחיד. יו! הנה ואדי עג'מייה, אתה לוחש לעצמך, מקום
מסוכן לאללה. ווא ווא! הנה עליתי על כביש
669 האכזרי, מפחיד בטירוף! והנה הגבעה המחרידה הזאתי, מה שמה. האלה נהרגו שם לפני,
נו, באינתיפאדה השנייה. או השלישית. כמובן שבטלפון שלך אין קליטה, למה שתהיה,
התנחלויות. הרדיו חורק. לא פט מת'יני ולא דרבוקות, רק רחש מאיים. למה יצאתי כל כך
מאוחר, אתה נושך את השפה התחתונה. אחר כך אתה מתחיל להתעצבן איך המתנחלים המשוגעים
האלה גרים פה. מטורפים! מה הם חושבים לעצמם? באמצע סביבה ערבית עוינת, עשרות
קילומטרים ממדינת ישראל השפויה, ועוד יש כאלה שמגדלים פה ילדים! מי הרשה להם?
מילא, לגור בגבעת החומוסים, אבל כאן?
עוברים יובלות עד שאתה מגיע לשער הצהוב הגדול של
צור-ישראל-וגואלו-אמן. הזרקור מסנוור אותך בכניסה. אתה מתפתל, ממצמץ ומחכה. השער
לא נפתח. אתה עושה חיוך של יהודים ששירתו בקרבי. לא עוזר. אתה צופר. לא עוזר. אתה
פותח את החלון וצועק "שמע ישראל". לא עוזר. אם היית אשכנזי היו פותחים
לך. אם היית אשכנזייה היו כורעים בפניך ברך. אבל אתה לא. אתה דומה לאויב האופף
אותנו כעמוד ערפל מהוגג. בסוף יוצא מהש.ג. שומר שמן ומנומנם, דבלולי זקן שזה עתה
נולד עוטפים אותו כגור חתולים. כיפת רבי נחמן גדולה על ראשו. הוא גורר את הרגליים
על הכורכר הרועש. הוא מתכופף לחלון שלך, מדביק את הפנים לשמשה והנשק שלו מביא
נשיקה לדלת החדשה שפאיד הדביק לך השבוע. "מאיפה אתה?", שואל הש.ג. כשאתה
פותח לו את החלון. "גבעת החומוסים", אתה עונה. בטעות יוצאת לך ח'
גרונית. וגם ע' גרונית, של הגבעה. השומר מביט בך בחוסר אמון ומהדק את אצבעותיו על
ידית האחיזה של הנשק. באופן פסיכי משהו, החשדות שלו דווקא מגבירים בך את הרצון
לצעוק "אללה הוא אכבר" ולהתפוצץ איכשהו. כאילו לומר לו, אתה צודק, זיהית
אותי נכון ועכשיו זה הסוף של שנינו. אבל הרציונל שלך, פרי חינוך של עשרות שנים
במוסדות האשכנזיים של החברה הדתית לאומית, טוען שאין לך ברירה אלא לדבר איתו בשפה
שהוא מבין: "רבינו, קצת רחמונעס. מה רוצה היהודי? לנוסע לשווער ולשוויגער,
לעשות להם קצת נאחעס? תראה איזה מניעות באות לו. איזה עיכובים. ריבוינע של עוילם.
גיוועלד". חיוך גדול עולה על פניו של הש.ג., שכן גם לו יש שווער ושוויגער שגם
הוא רוצה לעשות להם נאחעס. "טאטא", אתה נאנח, כאילו לעצמך. "טאטא", הוא מסכים אתך בהנהון, ופותח למענך את השער הצהוב כביר-המימדים. אתה לא
מחכה לפתיחתו המלאה אלא מזדרז ובא בשעריו בשבח ובהלל ובהודאה גדולה לריבונו של
עולם שהציל אותך מכל אויביך ומשנאיך. משהו משמיע קול צרימה גסה. אתה מתבונן מהראי.
פס צהוב וארוך נמתח על הדלת החדשה שפאיד שם לך. הצבע הירוק הכסוף של הדלת, מצידו,
עבר אל השער הצהוב ומעניק לו גוון פסיכדלי שראוי יותר ליושבי תל אביב המושחתת.
אבל מה זה משנה. אתה בפנים. אתה שוב אתה מוגן לזמן מה.
אבל מה זה משנה. אתה בפנים. אתה שוב אתה מוגן לזמן מה.
אנא מן-יהוד אנא, יאללה, איפתח אל באב
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה