פרק עשירי, ובו יסופר על המחסום הגדול שבדרך

חייו של הבורגני הישראלי הממוצע מלאים במחסומים מטפוריים: מחסום המינוס בבנק עוצר אותו מלקנות רכב שטח חדש, מחסום אהבתו וילדיו עוצר אותו מלצאת כל ערב לפאב עם החברים, ומחסום נפשו הפרימיטיבית עוצר אותו מלהיות לרגע גלוי לב ולדבר על מה שהוא באמת מרגיש. על כן הוא לוקח הלוואה גדולה כדי לעקוף את מחסום רכב השטח, קונה לאשתו בושם יקר במיוחד כדי לנתץ את מחסום הפאב, והולך לפסיכולוגית המסייעת לו לפרוץ את מחסום נפשו הבזויה. כמובן שכל אלה מחזקים להפליא מחסום המינוס בבנק.

חייו של המתנחל הישראלי מלאים, בנוסף, במחסומים פיזיים, כאלה שאפשר לממש בידיים: מחסום הש.ג. בכניסה ליישוב, מחסום המאבטחים האזרחיים בדרך לעיר הגדולה, ומחסומים מאולתרים שחיילים מציבים באמצע הכביש כדי לתפוס מחבלים (גרסת "בשבע") או כדי לעכב נשים פלשתיניות הרות מללדת את ילדיהן בבית חולים מסודר (גרסת "הארץ"). מעבר למחסומים הפיזיים סובל המתנחל גם מהמחסומים המטפוריים, בשינויים קלים: המינוס בבנק עוצר אותו מלקנות סובארו מתנחלים יד שלישית, מחסום אהבתו וילדיו עוצר אותו מלצאת להופעה של שולי רנד, והמחסום הנפשי שלו הוא גם מחסום דתי-רוחני, וריאציה מסובכת במיוחד של העניין. לא נדבר על זה כי לא נצא מזה וגם כי זה די מגעיל.

באחת משעות הערביים האפלוליות של גבעת החומוסים, יצאנו מהבית, עמוסים בבננו הקטן, להופעה של שולי רנד בעיר הגדולה. כמדומני שהייתה זו שעה שבע בערב, שכן הופעתו של רנד אמורה הייתה להתחיל בשמונה. על פי ווייז החכם, שעה עגולה היא זמן מספיק לכל הדעות בכדי להגיע מגבעת החומוסים לעיר, כולל זמן תמרונים והתחמקויות מאבנים, בקבוקי תבערה וצמיגים בוערים המתגלגלים לאורך כבישי הגדה. אלא שהווייז, שרבים נועצים בו ממטולה ועד אילת, מאבד מעט מחכמתו הגדולה כאשר הוא עובר את הקו הירוק.

עברנו את הש.ג. הרדום של גבעת החומוסים, התפתלנו עם הכביש עד לציר הראשי, ונסענו עליו דקות ספורות, באפלה מוחלטת של מתנחלים (יען כי הפלשתינים מפרקים את כל פנסי התאורה בדרך ומוכרים את הברזל, יען כי בגלל הכיבוש אין להם כסף, יען כי לפני הכיבוש היה להם מלא כסף), והנה משתרע לפנינו פקק תנועה ארוך להחריד, מפותל כנחש הקדמון, רק את קצה זנבו נראה, ופניו לא ייראו. נאנחנו אנחה מעומק הלב והתחלנו לשיר בחלל האוטו "מה התכלית, של זה הכאב, אם לא לנענע לי את הלב". שרנו עד שנגמר השיר והתנענע לנו הלב, וכאילו נענה ה' לתפילותינו, זז הטור כולו מרחק של אוטו אחד (ד' אמות), ונעצר שוב. מיד ידענו שבמרחק קילומטרים מאיתנו, חייל כלשהו סימן למכונית כלשהי לעבור והיא עברה. שמחנו ביודענו שעוד אדם על פני כדור הארץ יצא לדרכו החופשית. אבל אז נזכרנו בשולי רנד שכבר החל לחמם את גרונו לקראת ההופעה, ואפף אותנו ענן של צער. כמעט שנפלנו למרה שחורה, לא עלינו, ואז נזכרנו שיש לשולי שיר חזק על הנושא. התחלנו לשיר בשני קולות את "ריבונו של עולם, אם נדבר גלויות, לפעמים אין לי כוח בעולמך להיות". והנה, כאילו מן השמיים נענו לנו. בדיוק כששרנו את המילה "אייכה", זז הטור כולו מרחק של אוטו וחצי. מיד ידענו שמשאית של ערבים עברה את המחסום, ושמחנו שיצירי כפיו של הקדוש ברוך הוא זזים בעולמו כאילו אין מחר, ומה זה משנה אם ערבים הם או יהודים, כולנו בניו של אברהם אשר גר בפריפריה בבאר שבע שנים רבות.

מכוניות נאספו מאחורינו. השעות חלפו ביעף, הלילה העמיק שחור, ונחרותיו של בננו האהוב גדשו את המרחב. אי שם הבהב מסגד בצבעים ירוקים זוהרים. מרחוק נשמעה יללת התן, הפוסע לבדו בין מטעי הזית ומתלולי הרי המדבר הכהים. מידי תקופה – או שמא נכון יותר לומר עידן – התקדם לו טור המכוניות, בנחישות של נחל דקיק החותר בסלע, ויודע כי באלפי השנים הבאות יהיה לוואדי איתן. השחר החוויר, ואנו התמתחנו על המושבים המרופטים והבטנו בשעון. "ההופעה של שולי הסתיימה לפני 7 שעות", לחשתי בצרידות של בוקר. "עזוב אותך", השיבה האישה, "הטיול למחסום זו אמנות טהורה, טוטאלית". כשהשמש חרכה במזרח את קצוות ההרים, יצאנו מהאוטו להפוגה ולחילוץ עצמות. לשמחתנו, עצר החייל שבמחסום מישהו ללא תעודות, שכן הטור עמד מלכת לזמן ממושך. הילד התעורר, התבגר, הביא את פק"ל הקפה מהבגאז', והתיישב איתנו על האדמה שבשולי הכביש לקפה של שחרית. בצהריים התקדם הטור עוד קצת. נכנסנו לאוטו והתקדמנו גם.

שבועות וחודשים חלפו מול פנינו בלי לומר מילה. עונות השנה צבעו את האדמה הכהה בצבעים לבנים, לאחר מכן הפכו את מורדות ההרים לירוקים, ואז הצהיבו שדות החיטה. עברנו דברים ביחד, השתנינו, קמטים של ניסיון חרצו את מצחנו ואת זוויות עינינו. יום אחד התיישב נחליאלי על האנטנה של האוטו. זרקתי עליו גרגר אדמה, והוא צייץ בשמחה וניתר אל השמשה הקדמית. "בואו", אמרתי לאישה ולילד. "הוא מסמן לנו שהגיע הזמן". נכנסנו לאוטו ואפילו התחגרנו, כיוון שאנשים שנסעו בנתיב הנגדי סיפרו לנו שבזמנו, כשהיו הם במחסום, הייתה שם משטרה ולא כדאי להתעסק איתם. נחש המכוניות החל לזחול במהירות הולכת וגוברת, והלב האיץ דפיקותיו. והנה, למול עינינו, בצבצו האנטנות הגבוהות, לאחר מכן הסככה העצומה, ולבסוף המחסום עצמו. "שכוחו וגבורתו מלא עולם", בירכתי בשם ומלכות, עיני דומעות מהתרגשות. האישה והילד מיררו בבכי של שמחה, מחובקים מאחורה. התקרבנו למחסום. חייל של צבא ההגנה לישראל במדים קמוטים ניגש אלינו. פתחתי את החלון ומיששתי את מדיו, את פניו. "היינו כחולמים", לחשה האישה מאחורה. החייל הביט בנו בהבנה, והוריד את הדוקרנים שחסמו את הדרך אל העיר הגדולה. "תודה לך", אמרתי לו. יותר מזה לא היינו צריכים. דיינו שראינו את המחסום, ונוכחנו לדעת שמי שיש לו 'למה' יוכל לשאת כל 'איך'. עברנו את הדוקרנים שהשתחוו בפנינו כאלומות האחים לאלומת יוסף, נופפנו לשלום לחיילים, ביצענו פניית פרסה וחזרנו, משפחה מאוחדת ומאושרת, אל ביתנו הוא מבצרנו, אשר על גבעת החומוסים. מספר קילומטרים לפני העלייה התלולה אל היישוב, ראינו טור ארוך של מכוניות, ולפניו מחסום פתע שהציבו כמה חיילים משועממים.  

הבה נברח אל הפנטזיה, כי עדיפה היא בהרבה מן המציאות העגומה. דרך ללא מחסום