אין בגבעת החומוסים יום מרגש כיום לידתו
של תינוק חדש. ומכיוון שתושבי גבעת החומוסים פרים ורבים כבני ישראל במצריים, הרי
שכמעט מידי שבוע חולפת לה השמועה העסיסית בקבוצות הוואטסאפ ובמיילים היישוביים:
"מזל טוב ושכויעח עצום! בשעה טובה נולד יורש עצר למשפחת מפרו-לייט. קידוש
בשבת מעל הוואדי ב-10:30. בבקשה להירשם בגוגל דוקס לארוחות ליולדת (לא אוכלת בשר, מקפידה
על ביצי חופש אורגניות, נמנעת מקמח לבן, סוכר, חלב. בקיצור תחשבו על מנה עיקרית שאפשר
להכין מחסה)".
עם היוולד הצאצא שימשיך בקדושה את מסורת
אבותיו המתנחלים, מתמלאת הגבעה שמחה רבה. שהרי בשבת הקרובה, לאחר התפילה, במקום
לחזור אל הבתים והבייביסיטר העיקש והמתיש הקרוי "סעודת שבת עם הילדים", נצא כולנו אל הדשא הגדול, ועשרות ילדינו יפזזו באור
התכלת העזה כשתופינים ללא סוכר בידם האחת ומגדים מקמח מלא בידם השנייה תוך שהם חובטים
ילד ברעהו ומלכלכימהו בשמחה לא מסותרת. תינוקות שעדיין לא נגמלו מחלב אימם יתפלשו בין
החומוס הבריא לערימות הקינואה, ונערים ילגמו באופן בלתי חוקי מבקבוקי יין אורגני
סחוט שנדרך בגת בת 2,000 שנה באמצעות כפות רגליים בנות אותה תקופה לערך. כמובן שלא
יהיה מספיק לכולם. ולמה שיהיה, בעצם, אם בעל השמחה נמנע מלקנות קוגל כמנהג ישראל מקדמת
דנא, והעדיף לשלוח מייל נרגש ובו הוא שוטח בבהירות את משנתו האידיאולוגית הנמנעת
מבזבוז כסף ומסתמכת על כך ש"כל אחד יביא מה שבא לו, ובעזרת השם הטוב אבא שלנו
האהוב שולחים לו חיבוקים ובעזרת האנרגיה המופלאה של הגבעה, שכינה מתוקה שלנו
שאיתנו תמיד, ייצא בדיוק מה שצריך".
אך השיא הוא, ללא ספק, השם. אמרו
חכמינו, "טוב שם משמן טוב", אך אילו גרו על גבעת החומוסים היו אומרים
בוודאי כי עדיף שמן טוב ויאללה רדו לנו מהגב. הציפייה לשמו החדש של תושב הגבעה
מציפה את הגרון בחמלה נבואית: מי הפעם ייפול קורבן, ובאיזה אופן. טקס קריאת השם על
גבעת החומוסים הוא תחילתה של הויה דולורוזה של הפעוט: מהיום ואילך, ייאלצו
הזאטוטים לסחוב את השם המוזר שנתנו להם הוריהם במשך שנים ארוכות, לעבור איתו
תהליכים, להפסיק איתו תהליכים, לשנוא, לאהוב, להתמרמר, להתגאות. הוא יגדיר את כל
מה שהם שונאים. אוהבים. נאבקים. הוא יפורר את הזהות הפריכה שלהם כפורר נמלה את
רצפתו של קרוואן העץ המצוי. הייסורים יימשכו עד ההשלמה הבלתי אפשרית עם השם, עם ה',
עם ההורים, או עד שיגיעו לגיל 18 ויעשו מה שעשתה איכה, בשעתה, אצל לייזי
שפירא.
אבל לפני הקידוש והשם המתוסבך, בואו
נחזור קצת אחורה, ללידה הטבעית הקדומה. בימים עברו, עת נטתה אישה ללדת, הייתה נוסעת אל בית החולים,
שם חיכו לה רופא ואחות מיילדת. לעיתים כלל התהליך אפידורל (!), לפעמים ניתוח
קיסרי(!!!), ולעיתים רק הפיטוצין-הלא-משכנע-בכלל, אך
מכניס ללא ספק לרשימה השחורה של לוקחות משככי הכאבים. בסופו של התהליך היה מגיח
לאוויר העולם זאטוט כלשהו, נעטף במגבת בית-חולימית, האישה הייתה נשענת אחורה על
מיטת היולדות המשוכללת, הבעל חיבק את היילוד בהתרגשות, והמבקרים זרמו פנימה עם כל
מיני הפתעות ודברים טובים. זו הייתה, כאמור, הלידה הטבעית.
אך משהגיעו המתיישבים הקדמונים אל גבעת החומוסים,
נשתנו סדרי בראשית, ושוב לא נתאפשרה לידה רגילה בבית החולים. אופיים הקשה כסלע של המתיישבים הטיל טאבו חברתי חמור על משככי כאבים למיניהם, שהרי אם לא יכאב לנו ונתמודד, איך נשרוד את הרוחות העזות שעל הגבעה? את הערבים? את הפינויים? לפיכך, נשים שחזרו מבית החולים ודיברו על חיסונים לתינוק נתקלו
במבטים רושפים. תפיסות רוחניות ניו-אייג'יות המדביקות את האישה לעולל עד שארית
חייה, התמקמו על הפסגות הגבוהות, וצלפו משם ביולדות ושבות. החיים בצילה של לידה
קרובה הפכו לקשים מתמיד. לבסוף, הוחלט בוועדת המעקב העליונה של גבעת החומוסים כי
מעתה ואילך, יתאפשרו שני סוגים בלבד של יולדות: היולדת הביתית, וחובבת המכוניות.
מאז ועד היום קיבלו עליהם תושבי גבעת החומוסים שלא להתפלג עוד ולשמור על אחדות
המחנה. שנזכה להמשיך ולשמור עליה עד בוא המשיח או עד הפינוי הבא.
היולדת הביתית
היולדת הביתית היא אישה בעלת מטען רוחני
אינטנסיבי. מאוד. היא הספיקה ללמוד בעל פה את כתבי ימימה כשהחברות שלה עוד שיחקו
תופסת. היא הגיחה לעולם בתנוחת הפרפר, ומאז מתרגלת יוגה בכל מקום. בנסיעות ברכב, בבתי
קפה, בפגישות משרדיות, במס הכנסה. מה אכפת לי, היא אומרת ונושמת בקול רם מידי,
מהנחיריים כמובן. מידי פעם, תוך כדי דיבור איתך, היא תעצום את עיניה לפתע, תתרכז
למדיטציה קצרה של חצי דקה, ותחזור רעננה מול עיניך התמהות. איפה היינו? היא תשאל. על
השולחן שבסלון ביתה מונחת החוברת "הכנה רוחנית ללידה", טפסים שצריך לשלוח
ל"דבש מסלע" בגולן, וקבלות המעידות על השתתפות ב"סדנת תפילתו של
הרחם, הרחמים והממרחים בצל הרי האורן, משולבת בשירת הטבע הדומם, בהנחיית
גילה-אופק-טוהר, כמובן שמתוך רגישות והקשבה למקום שאת נמצאת בו כעת. המון הקשבה".
לחישת המילה "אפידורל" באוזניה של היולדת הביתית דומה לביזויו של הנביא
מוחמד באוזניו של שיעי אדוק.
את הלידה שלה מתכננת הביתית בצורה
מדוקדקת יותר ממבצע צבאי בעזה. מפות ונ.צ. נפרשים ברחבי הבית, מתווים את המסלול
שהיא תעבור מן הציר הראשון ועד הלידה. היא עורמת את הדיסקים האהובים עליה (טראנסים
מדיטטיביים של ראווי שנקר) על הרמקול הסגול, פורשת נרות בניחוחות מרגיעים (לוונדר
מנומנם, קמומיל מלטף), ברחבי הסלון, מביטה באמבטיה הענקית שבין הספות לווילונות
הארוכים (הבעל מילא אותה במשך שלוש שעות וחצי עם הנטלה הכי גדולה שהוא מצא בבית).
הכול מוכן. האורות מוחשכים, ומים חמימים המפיקים לסירוגין קולות "וורמממ"
ו"פרררר" מלחכים בשלווה את דפנות האמבט.
לאט, ברוגע, הצירים מתקיפים אותה
כידידים טובים. היא מטפסת על הכדור הענק ומתגלגלת עליו ברחבי הבית. כשהלידה
מתחילה, היא קוראת לתינוק שלה לצאת: "בוא, בני, צא אל אימא, אל העולם המחכה
לך בזרועות פרושות, בתפילה, בתחינה, בדממה דקה, כחכות רחל לדודה", היא מזמרת
לו בקולות רמים. הבעל, על פי הנחייתה הקודמת, כותב את השירים שהיא מולידה ברגישות
והקשבה למקום שהיא נמצאת בו עכשיו. מאוחר יותר היא תגיש אותם כעבודת סיום קורס
למשוררת גילה-אופק-טוהר. התינוק, מצידו, מסרב לצאת, עד שהצירים קשים לו מהשירים.
כשהוא יוצא, מתעלפת היולדת מרוב אושר וצוללת לקרקעית האמבטיה. הבעל שעובד בהנדסת
תוכנה ואוהב בכלל כדורגל וסיגריות נאלץ לפנות אותה לבית החולים הקרוב, לרשום את
היילוד, לראות שהיא מתאוששת, לחזור הביתה, לנקות את המים שהשפריצו מהאמבטיה
וכשהשכנים ישאלו אותו מה היו הצעקות אתמול בערב, לספר להם שאשתו עובדת על טכניקה
יצירתית חדשה בשירת טבע דומם. כשאשתו תעורר מעלפונה הנפלא, היא תעפעף קלות בעיניה
ותספר לו שבחלומה, הופיע לפניה שמו של הרך היילוד: "מאור-נצנוצים-סביבנו (זה
השם הראשון) יהיה-טוב-על-בטוח (זה השם השני) נחמן (זה השלישי והאחרון, לכבוד
רבנו)". הבעל יאלץ לקבל עליו את גזר הדין למען תמשיך אשתו להיות כה רגועה, כה
רוחנית וכה מתקשרת.
היולדת חובבת המכוניות
הכל קורה אצלה מהר. פתאום. אוי, היא
מרגישה. יש צירים. איי, אייי! היא צועקת. הבעל בא. מחפש מפתחות. יאללה כבר! היא
שואגת לו. הוא מוצא. הם רצים לאוטו. זה שבת. איזה פאדיחה, כל הגבעה מסתכלת. שטויות,
אומר הבעל. היא מזנקת לאוטו כמו נמר פצוע. הבעל מתיישב בקוקפיט במהירות של טייס F-15. מתניע.
היא מתה להגיע לבית חולים בזמן, גם בפעם הקודמת זה היה ככה. וגם לפניה. הוא מת
להגיע לבית חולים בזמן. גם בפעם הקודמת זה היה ככה, וגם לפניה. ואפילו בראשונה.
הוא ממהר על הכביש וצופר לזוג שפוסע לו בניחותא באמצע הדרך, ראשה על כתפו וזרועו
סביב לכרסה. הם מסתובבים, מזהים, ומבינים הכול. מזל טוב, מסמנות שפתיהם מבעד
לזגוגיות. נודניקים.
איי!! נזכרת האישה בשאגה, לא הבאנו
פלאפון! הבעל שוקל אם לחזור. עזוב, אין זמן. טיפות זיעה על מצחו. כפוף על ההגה. עד
שהש.ג. פותח את השער חולפים יובלות, גלות שלמה ממש. על הכביש הוא חותך מוניות
פלשתיניות צהובות, עוקף על הקו הלבן. פלשתינים מביטים בו בהתפעלות והערכה. הוא מצפצף
בלי הפסקה לחמורים על הכביש, לילדים שהולכים למסגד, לג'יפים מסורבלים ואיטיים של
צה"ל. תכבה כבר ת'רדיו, מייבבת האישה מתוך כאביה במושב האחורי, אני לא יכולה
יותר. הוא מתלבט אם מותר או אסור. נזכר בפסק שאמר לו איזה חבר מהגבעה. מכבה. מתמלא
ברגשות אשמה. בכניסה לעיר יש טור מכוניות. השוטר שבמחסום עושה היום עבודה טובה,
עבודת קודש. האישה פותחת את החלון ומייללת לחלל העולם את כאביה הרבים. נשים
פלשתיניות זקנות מביטות בה בחמלה ובהבנה. עוד רגע ישרור פה שלום. השוטר קולט שיש
יולדת. הוא מסמן למכונית לעקוף, ואז מחליט בכל זאת לבדוק תא מטען. אולי יש שם חיתול ממולכד או משהו כזה. הבעל נושך את שפתיו עד שהן נראות כמסרק כינים. כשמגיעים אל הפקקים הרגילים של העיר, כבר אין מקום לנשום מרוב צעקות בחלל המכונית.
הבעל מבין שגם הפעם הם לא יגיעו בזמן לבית החולים. אז הנוהל הרגיל. מגבת, חימום,
הכול בשליטה. וואי וואי. הלך הריפוד. לאמבולנס של מד"א שמגיע באיחור מה, לא
נשאר אלא לחתוך את חבל הטבור ולקחת את היולדת המותשת אל בית החולים. מזל טוב לי,
מהרהר הבעל, יש לי ילדה מתוקה, אישה בטראומה רביעית כבר, ואוטו שאני לא הולך
להתקרב אליו יותר.
מה שהבעל לא זוכר ברגעים קשים אלה, או
שמא מעדיף להדחיק, הוא את העובדה שבלידה רביעית ממילא מחליפים אוטו, גזירה שכבר החריבה
כך וכך חסכונות כבירים שהיו בקרבנו ואינם עוד. אך על כל אלה, ועל ההתמודדות רבת העיזוז של גבעת
החומוסים עם האיום הדמוגרפי, עוד יסופר בפרקים הבאים.
סבבה לי, נולדתי עם אפידורל ולכן אני יותר רגוע ולא עושה תג מחיר לאף אחד
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה