פרק עשירי, ובו יסופר על המחסום הגדול שבדרך

חייו של הבורגני הישראלי הממוצע מלאים במחסומים מטפוריים: מחסום המינוס בבנק עוצר אותו מלקנות רכב שטח חדש, מחסום אהבתו וילדיו עוצר אותו מלצאת כל ערב לפאב עם החברים, ומחסום נפשו הפרימיטיבית עוצר אותו מלהיות לרגע גלוי לב ולדבר על מה שהוא באמת מרגיש. על כן הוא לוקח הלוואה גדולה כדי לעקוף את מחסום רכב השטח, קונה לאשתו בושם יקר במיוחד כדי לנתץ את מחסום הפאב, והולך לפסיכולוגית המסייעת לו לפרוץ את מחסום נפשו הבזויה. כמובן שכל אלה מחזקים להפליא מחסום המינוס בבנק.

חייו של המתנחל הישראלי מלאים, בנוסף, במחסומים פיזיים, כאלה שאפשר לממש בידיים: מחסום הש.ג. בכניסה ליישוב, מחסום המאבטחים האזרחיים בדרך לעיר הגדולה, ומחסומים מאולתרים שחיילים מציבים באמצע הכביש כדי לתפוס מחבלים (גרסת "בשבע") או כדי לעכב נשים פלשתיניות הרות מללדת את ילדיהן בבית חולים מסודר (גרסת "הארץ"). מעבר למחסומים הפיזיים סובל המתנחל גם מהמחסומים המטפוריים, בשינויים קלים: המינוס בבנק עוצר אותו מלקנות סובארו מתנחלים יד שלישית, מחסום אהבתו וילדיו עוצר אותו מלצאת להופעה של שולי רנד, והמחסום הנפשי שלו הוא גם מחסום דתי-רוחני, וריאציה מסובכת במיוחד של העניין. לא נדבר על זה כי לא נצא מזה וגם כי זה די מגעיל.

באחת משעות הערביים האפלוליות של גבעת החומוסים, יצאנו מהבית, עמוסים בבננו הקטן, להופעה של שולי רנד בעיר הגדולה. כמדומני שהייתה זו שעה שבע בערב, שכן הופעתו של רנד אמורה הייתה להתחיל בשמונה. על פי ווייז החכם, שעה עגולה היא זמן מספיק לכל הדעות בכדי להגיע מגבעת החומוסים לעיר, כולל זמן תמרונים והתחמקויות מאבנים, בקבוקי תבערה וצמיגים בוערים המתגלגלים לאורך כבישי הגדה. אלא שהווייז, שרבים נועצים בו ממטולה ועד אילת, מאבד מעט מחכמתו הגדולה כאשר הוא עובר את הקו הירוק.

עברנו את הש.ג. הרדום של גבעת החומוסים, התפתלנו עם הכביש עד לציר הראשי, ונסענו עליו דקות ספורות, באפלה מוחלטת של מתנחלים (יען כי הפלשתינים מפרקים את כל פנסי התאורה בדרך ומוכרים את הברזל, יען כי בגלל הכיבוש אין להם כסף, יען כי לפני הכיבוש היה להם מלא כסף), והנה משתרע לפנינו פקק תנועה ארוך להחריד, מפותל כנחש הקדמון, רק את קצה זנבו נראה, ופניו לא ייראו. נאנחנו אנחה מעומק הלב והתחלנו לשיר בחלל האוטו "מה התכלית, של זה הכאב, אם לא לנענע לי את הלב". שרנו עד שנגמר השיר והתנענע לנו הלב, וכאילו נענה ה' לתפילותינו, זז הטור כולו מרחק של אוטו אחד (ד' אמות), ונעצר שוב. מיד ידענו שבמרחק קילומטרים מאיתנו, חייל כלשהו סימן למכונית כלשהי לעבור והיא עברה. שמחנו ביודענו שעוד אדם על פני כדור הארץ יצא לדרכו החופשית. אבל אז נזכרנו בשולי רנד שכבר החל לחמם את גרונו לקראת ההופעה, ואפף אותנו ענן של צער. כמעט שנפלנו למרה שחורה, לא עלינו, ואז נזכרנו שיש לשולי שיר חזק על הנושא. התחלנו לשיר בשני קולות את "ריבונו של עולם, אם נדבר גלויות, לפעמים אין לי כוח בעולמך להיות". והנה, כאילו מן השמיים נענו לנו. בדיוק כששרנו את המילה "אייכה", זז הטור כולו מרחק של אוטו וחצי. מיד ידענו שמשאית של ערבים עברה את המחסום, ושמחנו שיצירי כפיו של הקדוש ברוך הוא זזים בעולמו כאילו אין מחר, ומה זה משנה אם ערבים הם או יהודים, כולנו בניו של אברהם אשר גר בפריפריה בבאר שבע שנים רבות.

מכוניות נאספו מאחורינו. השעות חלפו ביעף, הלילה העמיק שחור, ונחרותיו של בננו האהוב גדשו את המרחב. אי שם הבהב מסגד בצבעים ירוקים זוהרים. מרחוק נשמעה יללת התן, הפוסע לבדו בין מטעי הזית ומתלולי הרי המדבר הכהים. מידי תקופה – או שמא נכון יותר לומר עידן – התקדם לו טור המכוניות, בנחישות של נחל דקיק החותר בסלע, ויודע כי באלפי השנים הבאות יהיה לוואדי איתן. השחר החוויר, ואנו התמתחנו על המושבים המרופטים והבטנו בשעון. "ההופעה של שולי הסתיימה לפני 7 שעות", לחשתי בצרידות של בוקר. "עזוב אותך", השיבה האישה, "הטיול למחסום זו אמנות טהורה, טוטאלית". כשהשמש חרכה במזרח את קצוות ההרים, יצאנו מהאוטו להפוגה ולחילוץ עצמות. לשמחתנו, עצר החייל שבמחסום מישהו ללא תעודות, שכן הטור עמד מלכת לזמן ממושך. הילד התעורר, התבגר, הביא את פק"ל הקפה מהבגאז', והתיישב איתנו על האדמה שבשולי הכביש לקפה של שחרית. בצהריים התקדם הטור עוד קצת. נכנסנו לאוטו והתקדמנו גם.

שבועות וחודשים חלפו מול פנינו בלי לומר מילה. עונות השנה צבעו את האדמה הכהה בצבעים לבנים, לאחר מכן הפכו את מורדות ההרים לירוקים, ואז הצהיבו שדות החיטה. עברנו דברים ביחד, השתנינו, קמטים של ניסיון חרצו את מצחנו ואת זוויות עינינו. יום אחד התיישב נחליאלי על האנטנה של האוטו. זרקתי עליו גרגר אדמה, והוא צייץ בשמחה וניתר אל השמשה הקדמית. "בואו", אמרתי לאישה ולילד. "הוא מסמן לנו שהגיע הזמן". נכנסנו לאוטו ואפילו התחגרנו, כיוון שאנשים שנסעו בנתיב הנגדי סיפרו לנו שבזמנו, כשהיו הם במחסום, הייתה שם משטרה ולא כדאי להתעסק איתם. נחש המכוניות החל לזחול במהירות הולכת וגוברת, והלב האיץ דפיקותיו. והנה, למול עינינו, בצבצו האנטנות הגבוהות, לאחר מכן הסככה העצומה, ולבסוף המחסום עצמו. "שכוחו וגבורתו מלא עולם", בירכתי בשם ומלכות, עיני דומעות מהתרגשות. האישה והילד מיררו בבכי של שמחה, מחובקים מאחורה. התקרבנו למחסום. חייל של צבא ההגנה לישראל במדים קמוטים ניגש אלינו. פתחתי את החלון ומיששתי את מדיו, את פניו. "היינו כחולמים", לחשה האישה מאחורה. החייל הביט בנו בהבנה, והוריד את הדוקרנים שחסמו את הדרך אל העיר הגדולה. "תודה לך", אמרתי לו. יותר מזה לא היינו צריכים. דיינו שראינו את המחסום, ונוכחנו לדעת שמי שיש לו 'למה' יוכל לשאת כל 'איך'. עברנו את הדוקרנים שהשתחוו בפנינו כאלומות האחים לאלומת יוסף, נופפנו לשלום לחיילים, ביצענו פניית פרסה וחזרנו, משפחה מאוחדת ומאושרת, אל ביתנו הוא מבצרנו, אשר על גבעת החומוסים. מספר קילומטרים לפני העלייה התלולה אל היישוב, ראינו טור ארוך של מכוניות, ולפניו מחסום פתע שהציבו כמה חיילים משועממים.  

הבה נברח אל הפנטזיה, כי עדיפה היא בהרבה מן המציאות העגומה. דרך ללא מחסום

פרק תשיעי, ובו יסופרו נפלאותיו ומשבריו של הקרוואן הקדוש

"אמר רבי חזקיה אמר רבי תנחום: לעולם יהא אדם דר בקרוואן תחילה. שאם עלה לגבעת החומוסים ובנה לו בית– אינו מתנחל. עלה לגבעת החומוסים ושכר אשקובית – אינו מתנחל. עלה לגבעה וישב בקרוואן ולבסוף עבר הימנו – הרי זה מתנחל. זה הכלל: כל שבתחילה מוסר נפשו בקרוואן שריחו רע ופרעושיו מרובים ורצפתו רעועה וחלונותיו רועדים וטיפותיו נוטפות, ומקבל ייסוריו באהבה, הכתוב קוראו מתנחל, וסופו שבת קול יוצאת בכל יום מן השמיים ומכרזת 'אשריך, כלל ישראלי אתה, וחוסך כ-2,000 ש"ח בחודש וחי כמו כלב. שיהיה לך לבריאות'".

לאחר שהתקבלנו לגבעת החומוסים, לקח אותנו המזכיר שמיל לאחת מן התלוליות הגבוהות ביישוב, שצדודיתה נראתה באופן מפתיע כמו הר נבו. טיפס שמיל עד ראש התלולית, הסיר את האדמה שדבקה בברכיו, וזקף את ראשו כנביא קדמון, מביט אל המדבר רחב הידיים. רוח פרעה את שערות ראשו הנותרות ואת שפמו הכביר. עיניו דמעו מהקור, והוא שרטט קווים באצבעו השלוחה קדימה בואכה מדבר יהודה. ויראנו שמיל את כל הארץ הרחבה, ויאמר: "זאת הארץ אשר נשבעתי לפתח ולהכשיר את מגרשיה באמצעות שאולוף את שאולוף ובניו, עם או בלי תקציבים של משרד השיכון ובמחירים שווים לכל נפש. אך בעיניכם תראו אותה ושמה לא תעברו". התרגשנו נורא מול חזון האבנים היבשות שקם מול עינינו, ודמענו גם. או אז הפנה שמיל את אצבעו הבוערת כאש להבה אל האזור היותר-מאתגר של גבעת החומוסים ואמר: "וזה יהיה משכנכם עד כי יבוא שילה ושוב יהיה מותר לבנות מאחורי הקו הירוק. כרגע אי אפשר". החיזיון הנבואי שפקד את שמיל התפוגג לאיטו באוויר הקריר, והוא חזר להיות כאחד האדם. "בואו, תראו מה יושב במלאי", אמר שמיל וגרר אותנו אל שכונת הקרוואנים הבראשיתית, נלהב כשדכנית בראשית הקריירה שלה.

לקרוואן הראשון שפגשנו, בקצה המצוק, היה נוף מדהים. ואדי תלול השתפל ממנו והלאה, ונדמה היה שברוח עזה במיוחד יכול הקרוואן להישמט ממקומו ולהתדרדר אל הנחל שבקרקעית. "הא!", אמר שמיל ואישר את חששותינו, "הקרוואן הזה פעם עף לוואדי! זה היה מחזה מדהים, יא-חביבי...". וכאן התפייט שמיל על מאות תושבי הגבעה שנרתמו למלאכה וסחבו את הקרוואן בחזרה במעלה ההר. "זו ציונות, רבותי! היום כבר אין דברים כאלה. נו, מה אתם אומרים? יש כימיה?".

נטשנו את הנוף הכובש, והנה מוליך אותנו שמיל במעלה גבעת החומוסים בואכה קרוואן השוכן לבטח בלב מגרש מאוזן, הרחק מנופיו המסוכנים של המדבר הטורפני. התקרבנו אל הקרוואן, והנה, מעשה שטן, אין תריסים ולא חלונות. התקרבנו עוד וגילינו כי גם דלת אין, ואין ברזים בכיור ולא מקלחון, ואפילו הגג נראה כאילו נגסו ממנו חתיכות גדולות. שאלנו את שמיל בדאגה להיכן נעלמו החלקים החסרים. "אל תשאלו", לחש שמיל, וקמטוטים של עוגמת נפש הציפו את פניו. "לתושבי הקרוואנים תמיד חסר משהו בבית: תריסים, דלת, כיור. כשמתפנה אחד הקרוואנים מיושביו, רצים אליו עשרות תושבים, מפרקים אותו לחתיכות ומשפצים את שלהם". שמיל הביט בקרוואן הפצוע וקולו רעד לרגע. "את הקרוואן הזה הבאתי ב-2005, מתחת לאף שלהם, בדיוק כשהתחיל הייבוש... אל תשאלו איזה לוגיסטיקה עשינו". ידיו ליטפו בגעגועים את אחד הקירות שנשארו. עיניו בהו בחיטובי הגבס, והזיכרונות הציפו אותו עד שנשנק. הפרענו לשמיל בנחמדות מוגזמת: "אבל תגיד, יא-חביבי, אם נשכור אותו, הרי תשים לנו חלונות חדשים וגם דלתות, לא?". שמיל התנער מחלומותיו. "באתם לגבעת החומוסים או לגבעת שמואל? מה אתם מחפשים, וילה מהז'ורנאל? פה זה קרוואנים, זה זמני הכול. שנה-שנתיים אתם גרים בהם בלי חלונות ותריסים או גג, ואחר כך עוזבים ובונים את בית חלומותיכם. סליחה, בית החלומות של אמנה".

הפלגנו הלאה, צעדנו בייאוש בין שיחי סירה קוצנית, חרולים פנאטיים ועשבים שוטים של התנחלויות עד שהנס אירע, והגענו לקרוואן שנראה כאילו שלפו אותו הרגע מהשקית. קירותיו המסוידים לבן שרו לנו הבטחות חדשות, ושיחי בוגנוויליה בצבעי סגול-אדום-ורוד ערסלו בזרועותיהם את עמודי הבטון שעליהם הונח המבנה. אפילו הגג, נקודת התורפה של הקרוואנים, חובר לכבלי ברזל אמיצים שהבטיח שלא יעוף ממקומו ברוחות החזקות. נדמה היה שמצאנו את שחיפשנו. הבטנו זה בזו. אלא ששמיל הביט בנו מן הצד וחשף בחשאי חיוך שאין זדוני הימנו. "דבר, יא שמיל!", קראנו לעברו, "מה עכשיו?". בחיוכו של שמיל לא ניתן היה לטעות. "הסתכלתם אם יש לו רצפה?". זחלנו מתחת לקרוואן וגילינו שאכן, אין לו רצפה. מפח נפש עז התנפל עלינו. אך כפסע היה בינינו ובין ויתור על כל האידיאלים שעליהם חונכנו. כמעט ונטשנו את הגותו המופלאה של א.ד. גורדון, כמעט ושכחנו את רוחו האיתנה של יואל משה סלומון, כמעט שחזרנו לעיר הגדולה, מוכנים ומזומנים לחיי בורגנות הוללים, בדירת שלושה חדרים במרכז העיר. אלא שאז התעוררה מחדש רוחו הנבואית של שמיל המזכיר, וקולו מילא את חלל האוויר, ועדיין הוא מהדהד באוזנינו עד היום: "אין שלם מקרוואן שבור".

מה נאמר ומה נדבר. שמיל אמת ותורתו אמת, ואין שלם מקרוואן שבור, שבזכותו אנו שמים מבטחנו בקדוש ברוך הוא שיציל אותנו מחומו של הקיץ וקרירותו של החורף, ובטח שיצילנו ממחבלים עצלים שאין להם כוח להסתבך עם דלתות פלדלת וקירות אבן עבים. בשלו אנו מתעוררים בבוקר מוקדם, לקול גדודי הציפורים המלחכים את הקירות והגג, ובשלו אין אנו מבזבזים את זמננו על שטיפת הרצפה שאין לנו. בזכות הקרוואן שבנו אל האיחוד הנכסף עם הטבע, אותו נטש ההומו ספיאנס מקדמת דנא לטובת המערות הזועפות והסגורות.

---

ולילה אחד קרא אליו הטבע גם את הגג, אשר פרש את כנפיו באחת מסערות החורף, ועף אל הוואדיות הפראיים, משוחרר מהכבלים שקשרו אותו לאדמה. התגעגענו אליו, בטח שהתגעגענו, אבל ידענו שזה מה שטוב לו, להיות שם בחוץ. וגם לנו. בלילות הארוכים והלא-נגמרים של המדבר שלנו, לקול רחשי הטבע, אנו מביטים מעלה, ביקום האינסופי העוטף את הקרוואן, ומרגישים בבית. 

עף לו הגג. רפרזנטציה מדרגה שנייה של קרוואן בגבעת החומוסים ד'

פרק שמיני, ובו יסופר כמה מפחידים הערבים של השכן, בתוספת מעט מלנכוליה מזרחית

הרגע שבו אתה יודע בבירור שאתה מתקרב לגבעת החומוסים הוא רגע התחלפות הרדיואים. נניח שאתה שומע 88FM, מתענג על צליליו העוטפים של אבישי כהן, פט מת'יני או צ'יק קוראה, מאזין ברוב רגש ושום שכל למהלכים ההרמוניים המסעירים של הבס, אורב לשבירות ג'ז מתוחכמות, מהמהם סטי-בידי-בו-אה כבקי ורגיל, והנה כי כן, לפתע פתאום נמוג לו אבישי כהן או פט מת'יני צ'יק קוראה על מקצב 23 הרבעים שלו אל תוך מקצב בלאדי ערבי חמים וטוב לב, והנה את מקום הרית'ם-סקשן תופסת ערימה מתהוללת של סאז ועוד ונהי ודאף וקלידים במקאם ביאת, והנה הופכת השירה המלנכולית-קיומית-מתלבטת-רגישה-ועם-זאת-לא-אומרת-כלום, לסלסולים שמחים המתמשכים אל תוך הלילה. כשתהליך הטרנספורמציה מסתיים והרדיו מלא בשירי שמחה ועידוד לאומה הערבית המופלאה, אתה יודע שהגעת הביתה. הלאה אירופה, יאללה ירדן.
---

מספרים שבגבעת "סביוני ישראל", השוכנת בצידו המשעמם של הקו הירוק, נוהגות הבריות להשוות את דשאן לזה של השכן, הירוק יותר. אצלנו בגבעת החומוסים, לעומת זאת, עושים השוואות עם חברים מגבעות אחרות למי יש ערבים מפחידים יותר. מי שערביו מפחידים יותר - הרי שהתנחלותו שווה יותר. כל הפרמטרים נמדדים בתחרות בין המתמודדים: מהירות וזווית מעופן של האבנים אל המכוניות הדוהרות בכביש ביום סתיו מהורהר, גודלן ומקצועיותן של עיזי האויב המרושעות, המתחככות בגדר כדי להפר את הסדר הטוב, גרפים בצבעים שונים המראים בבירור כי מפרו סער הרבש"צ הצליח לעצור עשרות חדירות בלילה האחרון, רובן של כלבים משוטטים ששילחו בנו משנאינו. המחמירים משווים אפילו את רמת השפמים של הבני-דודים, צבעם וצפיפות השערות. בדרך כלל מי שמנצח בתחרויות הללו הוא הזולת, שכן כלל האצבע אומר: הערבי של ההתנחלות הסמוכה תמיד מפחיד יותר מהערבי שלך.  
---

נוסע לגבעת החומוסים בפעם הראשונה? קח איתך חבילת כדורי הרגעה מהסוג הנחרץ. אחרי חיים יהודיים ארוכים ושלווים בעיר הגדולה, נסיעה לגבעת החומוסים נדמית בעיניך ככניסה עצמאית לדרום לבנון. הכבישים מתעקלים בנחשושיות מבהילה. עצי הזית משתרגים ומחביאים מי-יודע-מה בין ענפיהם האפלוליים. דמויות מרחששות ומלהגות בערבית סמויה בין השיחים. את המשאיות הענקיות של הערבים אתה עוקף במהירות על פס לבן, כיוון שאתה מזהה עשרות משגרי נ"ט בין יריעות הברזנט. שני נערים חוצים את הכביש שלפניך בדרך אל הכפר ואתה משתכנע שזה הסוף. את הקרטונים ושקיות הזבל על הכביש אתה עוקף בהיסטריה, מתוך ודאות כי מדובר במטעני גחון מטורפים. אתה מודה לאלוהים על השירות הצבאי הארוך והמסוכן שלך, שהכין אותך לגרוע מכל - הכביש לגבעת החומוסים. כשאתה מגיע סוף-סוף אל הגבעה המוגנת-יחסית אתה מוריד ממך את השכפ"ץ, מעיף את הקסדה, פותח את החלונות, נושם, פורק את האקדח, נושם, מוציא את הכדור מבית הבליעה של האמ-16, מחזיר את הנצרה לרימון שהיה חבוי בחיקך, מוציא את גלולת הציאניד שהחזקת בחניכיים מאחורה למקרה של עינויים, אומר תודה לה', מתמוטט על האדמה המבורכת, מקיא מהלחץ ואז נגרר הביתה.

ככה זה אצל כולם בפעם הראשונה, אל תרגיש פסיכי.

אחרי – בוא נניח – חצי שנה של מגורים באזור, לא מזהים עליך שגרת אי פעם בצד הלא נכון של הקו הירוק. אתה נוסע בשאנטי עם חלונות פתוחים באמצע הכפר הערבי, יונתן רזאל מאלתר מאחורה בפול ווליום. אתה עושה שלום לעבדול ולאחמד מהמכולת, רומס קרטונים סתם בשביל ההנאה. כשאתה מזהה קלאצ'ניקוב מתנדנד על גב של מישהו אתה צועק לו בערבית שגם אתה מהמשטרה הפלשתינית. אתה עוצר באמצע הכפר כדי לתדלק בחצי מחיר ולשלם פחות למדינת ישראל ראשית צמיחת וכו', מתקן את האוטו במוסך של פאיד למרות שלעיתים קרובות הוא חוזר עם חלקים בצבע ירוק זוהר או דלת שהרכיבו אותה הפוך, גם שם זה חצי מחיר מהיאהוד. כשזאטוט זב חוטם מרים עליך אבן אתה סוגר את החלון, סופג את האבן ואז שוב פותח. בקיצור, החיים הטובים. 

עד שיום אחד, אחרי שהתרגלת, מזדמנת לחומוסניק שכמוך נסיעה מבהילה במיוחד: שבת אצל ההורים של האישה, אשר ייסדו עוד לפני שנולדת את גבעת צור-ישראל-וגואלו, השוכנת קילומטרים רבים מגבעת החומוסים, בינות לכפרים ערביים בלתי מוכרים בעליל. מלבד האתגרים הידועים בשבת אצל ההורים של האישה אשר גם שמאלנים קשים מכירים, הרי שאתה נזכר לפתע בזריקות האבנים האכזריות המתבצעות על הכביש בדרך אליהם. מקרים נושנים של מטענים, בקבוקי תבערה ופיגועי ירי צצים בזכרונך, ואתה נחרד. הכל חוזר אליך. אתה שם עליך את השכפ"ץ הישן. דורך כדור באמ-16. מנקה את הגלוק שהספיק להתעטף בקורי עכביש מעל הארון בגדים. מחזיר את גלולת הציאניד לחניכיים. אתה שם משקפי שמש ועושה פרצופים מרושעים מול הראי, מתאמן מולו בשליפות.

אחר כך אתה נפרד מההורים שלך בטלפון בדמעות, מבטיח להם שיהיה בסדר. אתה מעלה את הילדים לאוטו אחרי שהלבשת אותם בשכפ"ץ וקסדה של קטנים, מתניע, נוסע רוורס ונכנס בעמוד תאורה היקפית. לא נורא, מסירות נפש על ארץ ישראל. העמוד מתנדנד ונופל, זה המזכיר שמיל, ששוב חסך בבטון שאמור להחזיק אותו יציב. אתה נושם עמוק, ויוצא אל גבעת צור-ישראל-וגואלו המסוכנת.

בדרך יש ערבים דומים מאוד לערבים שלך. אותם סובארואים מרופטים לצד ג'יפים כסופים, אותן חורבות לצד טירות מפוארות, פערים כלכליים ממש כמו אצלנו, אבל זה לא עוזר לך להירגע. הכל הרבה יותר מפחיד. יו! הנה ואדי עג'מייה, אתה לוחש לעצמך, מקום מסוכן לאללה. ווא ווא! הנה עליתי על כביש 669 האכזרי, מפחיד בטירוף! והנה הגבעה המחרידה הזאתי, מה שמה. האלה נהרגו שם לפני, נו, באינתיפאדה השנייה. או השלישית. כמובן שבטלפון שלך אין קליטה, למה שתהיה, התנחלויות. הרדיו חורק. לא פט מת'יני ולא דרבוקות, רק רחש מאיים. למה יצאתי כל כך מאוחר, אתה נושך את השפה התחתונה. אחר כך אתה מתחיל להתעצבן איך המתנחלים המשוגעים האלה גרים פה. מטורפים! מה הם חושבים לעצמם? באמצע סביבה ערבית עוינת, עשרות קילומטרים ממדינת ישראל השפויה, ועוד יש כאלה שמגדלים פה ילדים! מי הרשה להם? מילא, לגור בגבעת החומוסים, אבל כאן?

עוברים יובלות עד שאתה מגיע לשער הצהוב הגדול של צור-ישראל-וגואלו-אמן. הזרקור מסנוור אותך בכניסה. אתה מתפתל, ממצמץ ומחכה. השער לא נפתח. אתה עושה חיוך של יהודים ששירתו בקרבי. לא עוזר. אתה צופר. לא עוזר. אתה פותח את החלון וצועק "שמע ישראל". לא עוזר. אם היית אשכנזי היו פותחים לך. אם היית אשכנזייה היו כורעים בפניך ברך. אבל אתה לא. אתה דומה לאויב האופף אותנו כעמוד ערפל מהוגג. בסוף יוצא מהש.ג. שומר שמן ומנומנם, דבלולי זקן שזה עתה נולד עוטפים אותו כגור חתולים. כיפת רבי נחמן גדולה על ראשו. הוא גורר את הרגליים על הכורכר הרועש. הוא מתכופף לחלון שלך, מדביק את הפנים לשמשה והנשק שלו מביא נשיקה לדלת החדשה שפאיד הדביק לך השבוע. "מאיפה אתה?", שואל הש.ג. כשאתה פותח לו את החלון. "גבעת החומוסים", אתה עונה. בטעות יוצאת לך ח' גרונית. וגם ע' גרונית, של הגבעה. השומר מביט בך בחוסר אמון ומהדק את אצבעותיו על ידית האחיזה של הנשק. באופן פסיכי משהו, החשדות שלו דווקא מגבירים בך את הרצון לצעוק "אללה הוא אכבר" ולהתפוצץ איכשהו. כאילו לומר לו, אתה צודק, זיהית אותי נכון ועכשיו זה הסוף של שנינו. אבל הרציונל שלך, פרי חינוך של עשרות שנים במוסדות האשכנזיים של החברה הדתית לאומית, טוען שאין לך ברירה אלא לדבר איתו בשפה שהוא מבין: "רבינו, קצת רחמונעס. מה רוצה היהודי? לנוסע לשווער ולשוויגער, לעשות להם קצת נאחעס? תראה איזה מניעות באות לו. איזה עיכובים. ריבוינע של עוילם. גיוועלד". חיוך גדול עולה על פניו של הש.ג., שכן גם לו יש שווער ושוויגער שגם הוא רוצה לעשות להם נאחעס. "טאטא", אתה נאנח, כאילו לעצמך. "טאטא", הוא מסכים אתך בהנהון, ופותח למענך את השער הצהוב כביר-המימדים. אתה לא מחכה לפתיחתו המלאה אלא מזדרז ובא בשעריו בשבח ובהלל ובהודאה גדולה לריבונו של עולם שהציל אותך מכל אויביך ומשנאיך. משהו משמיע קול צרימה גסה. אתה מתבונן מהראי. פס צהוב וארוך נמתח על הדלת החדשה שפאיד שם לך. הצבע הירוק הכסוף של הדלת, מצידו, עבר אל השער הצהוב ומעניק לו גוון פסיכדלי שראוי יותר ליושבי תל אביב המושחתת. 
אבל מה זה משנה. אתה בפנים. אתה שוב אתה מוגן לזמן מה.

אנא מן-יהוד אנא, יאללה, איפתח אל באב

פרק שביעי, ובו מעשה נורא מרבינו במתנחל שהתגלגל בטרמפיסט

אין לך עניין שכל עיקרי אמונה תלויים בו כטרמפיאדות של מתנחלי ישראל, שכל הבא בהן משליך את יהבו על הקדוש-ברוך-הוא, ואינו יודע אם יגיע רכב בשנה הקרובה, ואם יגיע - מי יעלה עימו אל הרכב והאם יהיה לו ריח של שום או בצל מפיו, וכמה יהא הנהג רך כקנה או קשה כארז, ושמא יריב הנהג עם אשתו בדיבורית ויהיה לא נעים בכלל. ובידוע שגדולי ישראל לא הגיעו למעלתם אלא בשל טרמפים שעלו עליהם ועברו כך וכך עלבונות ולא מיחו, וזכו למה שזכו.

ומעשה באותו מתנחל קשיש ואשמאי שקבע את משכנו בגבעת החומוסים, ולא הותיר עבירה בעולם שלא עבר: גזל במרמה תקציבים מעיירות הפיתוח והעביר אותם להתנחלויות, בנה אלף קרוואנים חדשים כשאמריקה הלכה רגע לשירותים, סלל כבישים מפותלים בתוך הכפרים הערביים האותנטיים, ולפעמים המשיך לעשן באמצע הצפירה השנתית לזכר רבין.

משהגיעה שעתו להיפטר מן העולם, הגיע אותו מתנחל, לא עלינו, לבית דין האג של מעלה. ישבו השופטים בדין, ומנו בפניו אחת לאחת את עבירותיו ואת זכויותיו. והיה הקטגור מעביר תחת שבטו עשרות רבות של פלשתינים, רזים ומדוכאים, והיו  מטפסים על צידה האחד של המשקולת ומטים אותה לכף חובה. ועם כל עבירה היה אותו מתנחל בוש ונכלם, ושפמו שהיה זקור – דעך והצטמק בעוונותיו. ובא הסנגור והעביר תחת שבטו את כל העיכובים בבנייה וכל הייסורים והביזיונות בתקשורת, וכל החרפות של השמאלנים שסבל באהבה, וכמה אלפים קרוואנים אמריקאים שהעלה על הקרקע ואדמות סקר ואדמות מדינה מוכרזות ושאינן מוכרזות, וקו תשריט כחול וסגול וירוק, ומחצבות לא חוקיות של ערבים. שש ורחב ליבו של המתנחל ושפמו שב להיות כבראשונה. באו וטיפסו כל זכויותיו על המשקולת השנית, ולא הכריעו את הכף, והיו המשקלות מתנדנדים אנה ואנה, לא לרעה ולא לחסד, עד שבא הקטגור והשליך לכף חובה מכונית, שהיה מעשה ונסע אותו המתנחל בכבישים וראה טרמפיאדה עמוסה ולא עצר טרמפ כי מיהר לפגישה. והביטו בו השופטים בתוכחה, ונפלה המשקולת לכף חובה. נמנו השופטים וגזרו עליו, רחמנא לצלן, להתגלגל בדמות טרמפיסט.

ירד המתנחל לעולם שנית. וגדל והגיע להיות טרמפיסט. הלך וקנה לעצמו פליז שבצידו האחד צבע כגון החלווה ובצד השני צבע כחול. ולא נחה דעתו עד שהניח על גבו תיק של low alpin, ונעל סנדלי שורש לרגליו אפילו שחורף, ושם משקפי שמש על ראשו אפילו שחושך, ויצא אל הטרמפיאדה הקפואה. משהגיע, נפלו פניו, והיה מתבונן בתור העצום שהשתרך לפני ולפנים, יען כי האוטובוס של אגד שוב לא הגיע, כי מישהו באגד החליט לפתע לשנות את המסלול, או כי המנוע של המכונה נפח את נשמתו בעלייה ממושכת וקשה, או שסתם שכחו שיש את גבעת החומוסים, כרגיל. והיה התור הולך וארוך, ורכבים אין, וכמעט מלאה הטרמפיאדה מלהכיל את כל הטרמפיסטים. ידע המתנחל שלשם כך נתגלגל בעולם, וכבש צערו ושתק. והיו עוברין הרכבין ולא עוצרין, וכשכבר עצר מישהו, עלו הטרמפיסטים שבראש התור הארוך, וכשנגמרו הטרמפיסטים, היה הנהג מגיע לערים אחרות ומרוחקות. חזר ושינן המתנחל לעצמו שהכול בידי שמיים, עצם את עיניו ונזכר שבלי האמונה צסק"א לא הייתה אוכלת אותה. פקח את עיניו, והנה מגיע טנדר עצום מימדים ועליו כתוב באותיות קידוש לבנה מאירות עיניים "החברה לפיתוח", והוא ממוגן ירי, וכיסאותיו מרופדים רפוד היטב, ויש סאונד טוב לרדיו בתוכו, והוא נוסע לעיר הגדולה. עצר הרכב מול הטרמפיסט, פתח הנהג את הדלת וקרא "העירה". עלה המתנחל על הרכב, וליבו מתרונן ושמחת עולם על ראשו והוא יודע שעם הנצח לא מפחד בכלל.

עלה על האוטו, והחל מאליו לזמר לקונו שהושיע אותו וגאלו מיד צר. פתח ואמר תפילת הדרך והוסיף עליה מזמור לתודה ושיר למעלות ויעקב הלך לדרכו ג' פעמים ולישועתך קיויתי ה' ג' פעמים רגיל והפוך והוסיף עליהם כך וכך קפיטל תהילים והיה מלחש את כל המזמורים כדי שלא להפריע. אלא שאותו הנהג היה, לא עלינו, שאינו מקפיד עדיין בתרי"ג מצוות, ואף עבר עליו יום קשה באותו יום, ושפתיו המרחשות של הטרמפיסט לא עשו לו טוב. הגביר את צלילי אייל גולן הבוקעים מן הרדיו כדי להסיח את הדעת מן הטרמפיסט המרחש בשפתיו כאוכל פסטה שקופה, ועדיין חדרו מבעד לצלילי המנגינות אי אלו רחשושים. נטרפה דעתו של הנהג עליו, לחץ על הגז והברקס בעת ובעונה אחת וכמעט עשה תאונה רח"ל, וצעק במלוא גרון על הטרמפיסט דמרחשן שפתותיה, אשר קרוב היה לסיים ק"ן מזמורי תהילים באהבה ובשמחה גדולה ולהתחיל אותם שוב. הוריקו פניו של הטרמפיסט שהתגלגל, וביקש ת"ק על ת"ק פעמים סליחה, ונרגע הנהג. ונסעו בשנית.

והנה, מעשה שטן, צלצל הסלולר של אותו הטרמפיסט. והיה עונה לו אלא שהיה הסלולאר קבור אלפיים אמה בעומק התיק low alpin שלו, בין הגרביים אשר לא כובסו זה שנתיים ימים לבין ערכת פק"ל הקפה המשופצרת אשר הסריחה ואי אפשר היה להזיזה ולו סנטימטר אחד. וחפר הטרמפיסט וביקש סליחה, וחפר וביקש סליחה. כיוון שכך, היו הסליחות והצלצול מפריעין את מנגינותיו של אייל גולן. ולא עוד, אלא שהיה הצלצול של אחד יעקב שוואקי, ואותו הנהג לא אהב שוואקי בכלל. אגר הנהג את כעסו בקרבו עד שנתמלא ועלה על גדותיו. ראה הטרמפיסט שכלתה אליו הרעה, והתפלל בלחש לאביו שבשמיים שיגאל אותו מהביזיונות. משנתפלל רחשו שפתותיו, ושוב צעק עליו הנהג, וכמעט ודרסו עז, וכמעט ואבדו מן העולם, עד שפסק בחסדי שמיים הצלצול של אותו  השוואקי. ונסעו בשלישית.

משנתקרבו לעיר, הרים הטרמפיסט את קולו בעדינות מרובה, ושאל את אותו הנהג, "לאן אתה מגיע בעיר?". עשה עצמו הנהג כלא שומע. והגביה את קולו הטרמפיסט ושאל בשנית "אהמ, לאן אתה מגיע בעיר?". ושוב לא ענה הנהג. שאל הטרמפיסט בשלישית "אהמ, סליחה, לאן אולי אתה מגיע בעיר?", ושאג עליו הנהג במלוא גרון, שבשלו התחרבה כל הנסיעה הלזו, וחבל שלקח אותו וכן הלאה. שמע עלבונותיו הטרמפיסט ושתק. משהגיע למחוז חפצו, עצר לו הנהג.

ירד אותו הגלגול של טרמפיסט מן האוטו ואמר "תודה", ושב ואמר "תודה באמת", עד שנתכרכמו פניו של הנהג, והבין הטרמפיסט, וניסה לסגור את הדלת בעדינות, ולא נסגרה. וניסה לסגור אותה שוב בעדינות ולא נסגרה, וראה את פניו של הנהג. והתמלא עיזוז וגבורה וסגר חזק מידי וזעק עליו הנהג מבעד לחלון הפתוח "למה לא, תשבור לי את האוטו אתה, הרסת לי את החיים". ונסע הנהג לדרכו מחרף ומגדף, וידע הטרמפיסט שכל הצרה אשר באתהו, כאין וכאפס לעומת אשר יבואהו בטרמפים חזור. ועברו עליו שבעים שנה הלוך חזור בטרמפים.

כיוון שנפטר מן העולם בא לפני בית דין האג של מעלה וקיבלוהו בסבר פנים יפות ושפטו אותו לכף חובה ועשו לו קפה על חלב עם ופלים שוקולד, ובא המתנחל האשמאי על תיקונו.

אל תעלה לטרמפ שחלונותיו אינם ממוגני אבנים

פרק שישי, ובו תכובס בחוץ הכביסה המלוכלכת של הגבעה. מי שישרוד יזכה לבונוס: טיפים לנהיגת זנב

אחד הגורמים לכך שגבעת החומוסים היא חתיכת ג'אנקייה רצינית, הוא ככל הנראה התודעה הקיומית המפוכחת שיש שבהתנחלויות: הכול זמני. וכשיבואו לפנות אותנו מפה, יפנו גם את הבלגאן שעשינו. גורם נוסף הוא חוסר הרצון לפגוע בנוף הרך והטבעי של אימא אדמה באמצעות כבישים קשים וישרים כסרגל, עמודי תאורה רעים בעלי זוויות חדות, וגבולות אלימים של מגרשים, הרי מאז ומתמיד, אחת הטענות השמאלניות כנגד הכיבוש הייתה טענת חוסר ההשתלבות במרחב הטבעי. אינספור יפי נפש הזדעקו כנגד גגות הרעפים האדומים, המבהילים את המזרח התיכון השקט. אנשי גבעת החומוסים, שראו את עצמם מחויבים לתגובה ציונית הולמת, סללו בתגובה כבישים צרים ומפותלים, מלאים במהמורות, בעלי נופך קסום ומסוכן של שביל עיזים אלפיני. הקרוואנים הקטנים נצבעו בכתמים חומים-צהבהבים, והושלכו בתפזורת אקראית המזכירה את האנטרופיה שבטבע. מבקר אקראי כי יתבונן בהם, ידמיין כי הם צמחו מתוך האדמה, ללא מגע יד אדם, הרוח נשאה את זרעי הקרוואנים מארץ רחוקה ופיזרה אותם ביד נדיבה. כמובן שגינות ירוקות אינן בנמצא, שהרי גבעת החומוסים שוכנת על ספר המדבר, ושואפת להיראות צהובה וצחיחה ככל שניתן - אין צורך לחמוס את האחדות המבורכת שבצבעיה הקסומים של אימא אדמה. גם תלוליות הזבל-האורגני-שבקרוב-יהפוך-לקומפוסט-אמיתי מבשרות כי יש כאן התיישבות מיוחדת, שונה, עם ריח טבעי, שרק הולך ומעשיר עם הזמן.

אבל ללא ספק, אידיאל הג'אנקייה מתממש בצורה מושלמת במסע הזיכוך הרוחני שעוברים התושבים בדרך אל הצפרדע. במצב העירוני הבסיסי, אחד מבני הזוג פשוט מוריד את הזבל. בגבעת החומוסים, לעומת זאת, אחד מבני הזוג (הבעל, כמובן) יוצא למסע כומתה עם הזבל. "אתה יכול שנייה ללכת לזרוק את הזבל?", זורקת האישה בחינניות קלילה לבעלה. המילים נוחתות על הבעל כפלח הרכב על ראשו של אבימלך. תקופת הביתיות בחיי, ממלמל הבעל חרש, תמה לבלי שוב. הוא נועל נעליים גבוהות, שם מעיל, משפשף את ידיו הקפואות, מעמיס את שקית הזבל על גבו, ויוצא אל הקור. הוא אומד את המרחק בינו לבין הצפרדע, המנצנצת באופק, ורע לו.

המסע אל הצפרדע הירוקה מפרך, ולעיתים נשבר גיבורנו ומתיישב על סלע קר, מתנשם ומתנשף, ומביט בשמיים זרועי הכוכבים. לעיתים הוא מהמהם לעצמו חרש "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה". לעיתים הוא מדמיין שמה שלא הורג מחשל. הוא מתנחם. הוא קם ממקומו, מרים את השקית, ולא שם לב שנפער בה חור ומיץ זבל טרי מטפטף מתוכו ומתווה קווקווים ארוכים על האדמה, שלא יימחו ממנה במשך שבועות וחודשים. לעיתים מטפטף מיץ הזבל על מכנסיו, תזכורת למסע הנורא בכל פעם שילבש אותם. כשהוא סוף-סוף מגיע, תשוש וחיוור, אל הצפרדע הירוקה, הוא מרים את השקית אל על, כמעלה מנחה אל לועה של הצפרדע הירוקה. לרוע מזלו, בדיוק שנייה לפני שהוא משליך אותה פנימה, הקרע מגיע לנקודת האל-חזור שלו, והשקית נשפכת אל האדמה שמסביב לפח. אלו הרגעים בהם נבחן אדם, האם קורץ מהחומר שגיבורים אמיתיים עשויים ממנו, או שהוא סתם נבלה.

אכן, היו זמנים בגבעת החומוסים. אבל עם השתכללות הטכנולוגיה וההתברגנות, החליטו הבעלים שזהו זה, מעתה ואילך לא יעברו ברגליהם את מסע הייסורים אל הצפרדע הירוקה, אלא בסובארו המצ'וקמקת. אלא שטכנולוגיה פותרת בעיה אחת ובמקביל ממציאה בעיה אחרת: אין על האוטו שום מקום בטוח שבו ניתן להניח את שקית הזבל. בתוך האוטו – לא בא בחשבון. על הגג – הנהג לא יכול לראות מה שלום השקית עד שהוא מגיע לצפרדע הירוקה, מה שיכול ליצור חיפושים נרחבים לאחר שהשקית נעלמה באופן לא מפתיע. על המראה הצדדית – נמוך מדי, השקית משפשפת את הכביש. על הפרונט – חוסם את שדה הראייה. ברירת המחדל היחידה שנשארת היא ללא ספק זנב הרכב. החיסרון הוא שכדי לנהוג בנהיגת זנב, יש צורך במיומנויות נהיגה מפותחות.

בונוס מיוחד – הוראות לנהיגת זנב

1. שלוף את שקית האשפה מהפח. קשור אותה היטב. הכנס אותה לתוך עוד שקית אשפה. מיגון כפול יכול למנוע ממך עוגמת נפש רבה.
2. הוצא את שקית האשפה מהבית. אם עדיין מטפטף מיץ בדרך – זה הזמן לעוד שקית. הנח את שקית הזבל על זנב האוטו, כאשר מרכז המאסה שלה מונח אופקית. שקית זבל המונחת בצורה אנכית לעולם תיפול מן הרכב בטרם עת.
3. היכנס לאוטו והנע אותו בעדינות. צא בגלישה איטית מן החניה תוך שאתה נמנע מתנועות חדות. אם היציאה מן החניה נעשית בעלייה, עליך לבצע אותה ברוורס. אחרת, השיפוע ידחוף את שקית הזבל שלך אל מותה.
4. סע תוך ריצודי מבטים בין המראה האחורית לבין הכביש שלפניך. חשוב מאוד לשמור על קשר עין רצוף עם השקית. אל תיסע מהר. ככל שהמהירות גבוהה יותר, הפגיעה בשקית הזבל קשה יותר, ותצטרך לאסוף הרבה יותר.
5. במידה והשקית נפלה: אל תיכנס להיסטריה. בלום מיד את האוטו וסע ברוורס זהיר תוך ועצור במרווח בטיחות של שלושה מטרים מהשקית. עצור באמצע הכביש ולא בצד, בכדי לחסום את התנועה (רכב חולף יכול לדרוס את השקית).
6. רד ובחן את חומרת הנזק. אם המצב הגיוני, דחוף את הזבל אל תוך מה שנשאר מהשקית, קשור אותה איכשהו ושים אותה שוב על הזנב. ידיים תשטוף מאוחר יותר בבית. אם המצב קשה, הימלט מהמקום לאחר טשטוש פרטים מחשידים (בגדים מזהים, טיטולים מסוג נדיר, שקיות מסופרמרקט שרק אתה קונה בו).

למה לזהם את האוויר. השלכת אשפה ידידותית לאוזון

צילום: בלוג "החוויה הסינית"

פרק חמישי, ובו יסופר על האופן שבו בני גבעת החומוסים מתמודדים עם הבאת ילדים לעולם

אין בגבעת החומוסים יום מרגש כיום לידתו של תינוק חדש. ומכיוון שתושבי גבעת החומוסים פרים ורבים כבני ישראל במצריים, הרי שכמעט מידי שבוע חולפת לה השמועה העסיסית בקבוצות הוואטסאפ ובמיילים היישוביים: "מזל טוב ושכויעח עצום! בשעה טובה נולד יורש עצר למשפחת מפרו-לייט. קידוש בשבת מעל הוואדי ב-10:30. בבקשה להירשם בגוגל דוקס לארוחות ליולדת (לא אוכלת בשר, מקפידה על ביצי חופש אורגניות, נמנעת מקמח לבן, סוכר, חלב. בקיצור תחשבו על מנה עיקרית שאפשר להכין מחסה)".

עם היוולד הצאצא שימשיך בקדושה את מסורת אבותיו המתנחלים, מתמלאת הגבעה שמחה רבה. שהרי בשבת הקרובה, לאחר התפילה, במקום לחזור אל הבתים והבייביסיטר העיקש והמתיש הקרוי "סעודת שבת עם הילדים", נצא כולנו אל הדשא הגדול, ועשרות ילדינו יפזזו באור התכלת העזה כשתופינים ללא סוכר בידם האחת ומגדים מקמח מלא בידם השנייה תוך שהם חובטים ילד ברעהו ומלכלכימהו בשמחה לא מסותרת. תינוקות שעדיין לא נגמלו מחלב אימם יתפלשו בין החומוס הבריא לערימות הקינואה, ונערים ילגמו באופן בלתי חוקי מבקבוקי יין אורגני סחוט שנדרך בגת בת 2,000 שנה באמצעות כפות רגליים בנות אותה תקופה לערך. כמובן שלא יהיה מספיק לכולם. ולמה שיהיה, בעצם, אם בעל השמחה נמנע מלקנות קוגל כמנהג ישראל מקדמת דנא, והעדיף לשלוח מייל נרגש ובו הוא שוטח בבהירות את משנתו האידיאולוגית הנמנעת מבזבוז כסף ומסתמכת על כך ש"כל אחד יביא מה שבא לו, ובעזרת השם הטוב אבא שלנו האהוב שולחים לו חיבוקים ובעזרת האנרגיה המופלאה של הגבעה, שכינה מתוקה שלנו שאיתנו תמיד, ייצא בדיוק מה שצריך".

אך השיא הוא, ללא ספק, השם. אמרו חכמינו, "טוב שם משמן טוב", אך אילו גרו על גבעת החומוסים היו אומרים בוודאי כי עדיף שמן טוב ויאללה רדו לנו מהגב. הציפייה לשמו החדש של תושב הגבעה מציפה את הגרון בחמלה נבואית: מי הפעם ייפול קורבן, ובאיזה אופן. טקס קריאת השם על גבעת החומוסים הוא תחילתה של הויה דולורוזה של הפעוט: מהיום ואילך, ייאלצו הזאטוטים לסחוב את השם המוזר שנתנו להם הוריהם במשך שנים ארוכות, לעבור איתו תהליכים, להפסיק איתו תהליכים, לשנוא, לאהוב, להתמרמר, להתגאות. הוא יגדיר את כל מה שהם שונאים. אוהבים. נאבקים. הוא יפורר את הזהות הפריכה שלהם כפורר נמלה את רצפתו של קרוואן העץ המצוי. הייסורים יימשכו עד ההשלמה הבלתי אפשרית עם השם, עם ה', עם ההורים, או עד שיגיעו לגיל 18 ויעשו מה שעשתה איכה, בשעתה, אצל לייזי שפירא. 

אבל לפני הקידוש והשם המתוסבך, בואו נחזור קצת אחורה, ללידה הטבעית הקדומה. בימים עברו, עת נטתה אישה ללדת, הייתה נוסעת אל בית החולים, שם חיכו לה רופא ואחות מיילדת. לעיתים כלל התהליך אפידורל (!), לפעמים ניתוח קיסרי(!!!), ולעיתים רק הפיטוצין-הלא-משכנע-בכלל, אך מכניס ללא ספק לרשימה השחורה של לוקחות משככי הכאבים. בסופו של התהליך היה מגיח לאוויר העולם זאטוט כלשהו, נעטף במגבת בית-חולימית, האישה הייתה נשענת אחורה על מיטת היולדות המשוכללת, הבעל חיבק את היילוד בהתרגשות, והמבקרים זרמו פנימה עם כל מיני הפתעות ודברים טובים. זו הייתה, כאמור, הלידה הטבעית.

אך משהגיעו המתיישבים הקדמונים אל גבעת החומוסים, נשתנו סדרי בראשית, ושוב לא נתאפשרה לידה רגילה בבית החולים. אופיים הקשה כסלע של המתיישבים הטיל טאבו חברתי חמור על משככי כאבים למיניהם, שהרי אם לא יכאב לנו ונתמודד, איך נשרוד את הרוחות העזות שעל הגבעה? את הערבים? את הפינויים? לפיכך, נשים שחזרו מבית החולים ודיברו על חיסונים לתינוק נתקלו במבטים רושפים. תפיסות רוחניות ניו-אייג'יות המדביקות את האישה לעולל עד שארית חייה, התמקמו על הפסגות הגבוהות, וצלפו משם ביולדות ושבות. החיים בצילה של לידה קרובה הפכו לקשים מתמיד. לבסוף, הוחלט בוועדת המעקב העליונה של גבעת החומוסים כי מעתה ואילך, יתאפשרו שני סוגים בלבד של יולדות: היולדת הביתית, וחובבת המכוניות. מאז ועד היום קיבלו עליהם תושבי גבעת החומוסים שלא להתפלג עוד ולשמור על אחדות המחנה. שנזכה להמשיך ולשמור עליה עד בוא המשיח או עד הפינוי הבא.

היולדת הביתית

היולדת הביתית היא אישה בעלת מטען רוחני אינטנסיבי. מאוד. היא הספיקה ללמוד בעל פה את כתבי ימימה כשהחברות שלה עוד שיחקו תופסת. היא הגיחה לעולם בתנוחת הפרפר, ומאז מתרגלת יוגה בכל מקום. בנסיעות ברכב, בבתי קפה, בפגישות משרדיות, במס הכנסה. מה אכפת לי, היא אומרת ונושמת בקול רם מידי, מהנחיריים כמובן. מידי פעם, תוך כדי דיבור איתך, היא תעצום את עיניה לפתע, תתרכז למדיטציה קצרה של חצי דקה, ותחזור רעננה מול עיניך התמהות. איפה היינו? היא תשאל. על השולחן שבסלון ביתה מונחת החוברת "הכנה רוחנית ללידה", טפסים שצריך לשלוח ל"דבש מסלע" בגולן, וקבלות המעידות על השתתפות ב"סדנת תפילתו של הרחם, הרחמים והממרחים בצל הרי האורן, משולבת בשירת הטבע הדומם, בהנחיית גילה-אופק-טוהר, כמובן שמתוך רגישות והקשבה למקום שאת נמצאת בו כעת. המון הקשבה". לחישת המילה "אפידורל" באוזניה של היולדת הביתית דומה לביזויו של הנביא מוחמד באוזניו של שיעי אדוק.

את הלידה שלה מתכננת הביתית בצורה מדוקדקת יותר ממבצע צבאי בעזה. מפות ונ.צ. נפרשים ברחבי הבית, מתווים את המסלול שהיא תעבור מן הציר הראשון ועד הלידה. היא עורמת את הדיסקים האהובים עליה (טראנסים מדיטטיביים של ראווי שנקר) על הרמקול הסגול, פורשת נרות בניחוחות מרגיעים (לוונדר מנומנם, קמומיל מלטף), ברחבי הסלון, מביטה באמבטיה הענקית שבין הספות לווילונות הארוכים (הבעל מילא אותה במשך שלוש שעות וחצי עם הנטלה הכי גדולה שהוא מצא בבית). הכול מוכן. האורות מוחשכים, ומים חמימים המפיקים לסירוגין קולות "וורמממ" ו"פרררר" מלחכים בשלווה את דפנות האמבט.

לאט, ברוגע, הצירים מתקיפים אותה כידידים טובים. היא מטפסת על הכדור הענק ומתגלגלת עליו ברחבי הבית. כשהלידה מתחילה, היא קוראת לתינוק שלה לצאת: "בוא, בני, צא אל אימא, אל העולם המחכה לך בזרועות פרושות, בתפילה, בתחינה, בדממה דקה, כחכות רחל לדודה", היא מזמרת לו בקולות רמים. הבעל, על פי הנחייתה הקודמת, כותב את השירים שהיא מולידה ברגישות והקשבה למקום שהיא נמצאת בו עכשיו. מאוחר יותר היא תגיש אותם כעבודת סיום קורס למשוררת גילה-אופק-טוהר. התינוק, מצידו, מסרב לצאת, עד שהצירים קשים לו מהשירים. כשהוא יוצא, מתעלפת היולדת מרוב אושר וצוללת לקרקעית האמבטיה. הבעל שעובד בהנדסת תוכנה ואוהב בכלל כדורגל וסיגריות נאלץ לפנות אותה לבית החולים הקרוב, לרשום את היילוד, לראות שהיא מתאוששת, לחזור הביתה, לנקות את המים שהשפריצו מהאמבטיה וכשהשכנים ישאלו אותו מה היו הצעקות אתמול בערב, לספר להם שאשתו עובדת על טכניקה יצירתית חדשה בשירת טבע דומם. כשאשתו תעורר מעלפונה הנפלא, היא תעפעף קלות בעיניה ותספר לו שבחלומה, הופיע לפניה שמו של הרך היילוד: "מאור-נצנוצים-סביבנו (זה השם הראשון) יהיה-טוב-על-בטוח (זה השם השני) נחמן (זה השלישי והאחרון, לכבוד רבנו)". הבעל יאלץ לקבל עליו את גזר הדין למען תמשיך אשתו להיות כה רגועה, כה רוחנית וכה מתקשרת.

היולדת חובבת המכוניות

הכל קורה אצלה מהר. פתאום. אוי, היא מרגישה. יש צירים. איי, אייי! היא צועקת. הבעל בא. מחפש מפתחות. יאללה כבר! היא שואגת לו. הוא מוצא. הם רצים לאוטו. זה שבת. איזה פאדיחה, כל הגבעה מסתכלת. שטויות, אומר הבעל. היא מזנקת לאוטו כמו נמר פצוע. הבעל מתיישב בקוקפיט במהירות של טייס F-15. מתניע. היא מתה להגיע לבית חולים בזמן, גם בפעם הקודמת זה היה ככה. וגם לפניה. הוא מת להגיע לבית חולים בזמן. גם בפעם הקודמת זה היה ככה, וגם לפניה. ואפילו בראשונה. הוא ממהר על הכביש וצופר לזוג שפוסע לו בניחותא באמצע הדרך, ראשה על כתפו וזרועו סביב לכרסה. הם מסתובבים, מזהים, ומבינים הכול. מזל טוב, מסמנות שפתיהם מבעד לזגוגיות. נודניקים.

איי!! נזכרת האישה בשאגה, לא הבאנו פלאפון! הבעל שוקל אם לחזור. עזוב, אין זמן. טיפות זיעה על מצחו. כפוף על ההגה. עד שהש.ג. פותח את השער חולפים יובלות, גלות שלמה ממש. על הכביש הוא חותך מוניות פלשתיניות צהובות, עוקף על הקו הלבן. פלשתינים מביטים בו בהתפעלות והערכה. הוא מצפצף בלי הפסקה לחמורים על הכביש, לילדים שהולכים למסגד, לג'יפים מסורבלים ואיטיים של צה"ל. תכבה כבר ת'רדיו, מייבבת האישה מתוך כאביה במושב האחורי, אני לא יכולה יותר. הוא מתלבט אם מותר או אסור. נזכר בפסק שאמר לו איזה חבר מהגבעה. מכבה. מתמלא ברגשות אשמה. בכניסה לעיר יש טור מכוניות. השוטר שבמחסום עושה היום עבודה טובה, עבודת קודש. האישה פותחת את החלון ומייללת לחלל העולם את כאביה הרבים. נשים פלשתיניות זקנות מביטות בה בחמלה ובהבנה. עוד רגע ישרור פה שלום. השוטר קולט שיש יולדת. הוא מסמן למכונית לעקוף, ואז מחליט בכל זאת לבדוק תא מטען. אולי יש שם חיתול ממולכד או משהו כזה. הבעל נושך את שפתיו עד שהן נראות כמסרק כינים. כשמגיעים אל הפקקים הרגילים של העיר, כבר אין מקום לנשום מרוב צעקות בחלל המכונית. הבעל מבין שגם הפעם הם לא יגיעו בזמן לבית החולים. אז הנוהל הרגיל. מגבת, חימום, הכול בשליטה. וואי וואי. הלך הריפוד. לאמבולנס של מד"א שמגיע באיחור מה, לא נשאר אלא לחתוך את חבל הטבור ולקחת את היולדת המותשת אל בית החולים. מזל טוב לי, מהרהר הבעל, יש לי ילדה מתוקה, אישה בטראומה רביעית כבר, ואוטו שאני לא הולך להתקרב אליו יותר.

מה שהבעל לא זוכר ברגעים קשים אלה, או שמא מעדיף להדחיק, הוא את העובדה שבלידה רביעית ממילא מחליפים אוטו, גזירה שכבר החריבה כך וכך חסכונות כבירים שהיו בקרבנו ואינם עוד. אך על כל אלה, ועל ההתמודדות רבת העיזוז של גבעת החומוסים עם האיום הדמוגרפי, עוד יסופר בפרקים הבאים.  

סבבה לי, נולדתי עם אפידורל ולכן אני יותר רגוע ולא עושה תג מחיר לאף אחד

פרק רביעי, ובו יסופרו עלילותיו הנפלאות של מפרו סער, רבש"צ גבעת החומוסים, וייחשפו לראשונה רגעים מסעירים מפעילותה של כיתת הכוננות היישובית

ביום אחד, עגום בדיעבד, התנדבתי לכיתת הכוננות של גבעת החומוסים.

מה, מכל הדברים בעולם כולו, יכול להביא אזרח ישראלי להתנדב לכיתת כוננות? האם זוהי רוח החלוציות הציונית המפעמת בלבבו או אולי דווקא השאיפה הבלתי נגמרת לכוח ועוצמה? האם מדובר באחד מפגמי הייצור הבסיסיים של הגברים המאמינים כי שילוב של נשק, ריצה ושאגות לא מובנות הינו טוב לבריאות, או שמא מדובר - מה שסביר יותר - בייסורי מצפונו של הסדרניק שעשה רק שנה וחצי (במקרה הטוב), ושלח את עצמו להשלמה צבאית מקוצרת ליד הבית? ל"אורות המלחמה" ולחסידיו פתרונים. אם כך ואם אחרת, יום אחד מוצא את עצמו היהודי מתרוצץ אנה ואנה על הג'בלאות הרבות המקיפות את היישוב, על גופו שכפ"ץ קרמי במשקל בלתי חוקי, לכתפו נשק ארוך להפליא שמעצוריו הרבים תוקפים אותו על פי חוקים קומבינטוריים סמויים, ומאחוריו רבש"ץ אחד צרוד ושש אלי קרבות, המזנב בו בקריאות "יורים עליכם" ומשליך בו אבנים קטנות, כאילו כך עושים כולם. לפרקים נדמה שתכף ישתטח היהודי אפיים ארצה, קצר נשימה, וכמנהג אבות אבותיו יבקש רחמים מהפריץ האכזר. אלא שאז מתעוררת בראשו תוכנה זדונית סמויה ובעלת סממנים ציוניים, ומנטרלת את יכולת הדיבור שלו לזמן-מה . אז בואו נדבר אנחנו על הפריץ.

הרבש"ץ של גבעת החומוסים, סער מֶפְרו, ממש לא נראה כמו רבש"ץ. רבש"ץ אמיתי אמור להיראות כמו ביל קילגור מהסרט "אפוקליפסה עכשיו" ("אני אוהב את ריח הנפלם על הבוקר"). אצלנו, כמו תמיד אצל היהודים, הוא דווקא נמוך, דקיק ובלתי יציב מבחינה רגשית. זה דווקא אולי יתרון, כי שום מחבל לא יחשוב שהוא מטרה אסטרטגית, מקסימום ילד של מתנחלים שהלך לאיבוד. אלא שעוצמותיו הרוחניות של סער מחפות, למרבה הצער, על גודלו הפיזי.

זה יום שישי, ויש מטווח בחטיבה האזורית. אתם עומדים בשורה תחת השמש הקופחת ויורים על מטרות דמות, שמפגינות עייפות דומה לשלכם מהסיטואציה. "יאללה יאללה, אנשים, תתחילו לירות כמו שצריך!", נוהם עליכם סער, "כנסו למצב גוף נשק, תמרחו ת'לחי על הקת ותתחילו לפגוע!". אתם יורים ויורים, עד שבשלב כלשהו, לאחר כמה שעות, אתם יורים ובוכים. השמאלנים גאים בכם. אתם יורים בעמידה, בכריעה, בשכיבה, בשינה, בארוחה בשרית או חלבית, בשיחה ידידותית על קפה עם חברים, באמצע סרט אירופאי מרגש. לפעמים, כשחם מידי, מטרות הדמות העשויות קרטון מתעוררות לעיניכם ומבקשות רחמים. "גם לי יש ילדים, אני פונה ללב שלך", לחשה לי מטרת דמות אחת לאחר שיריתי בה שלשה מטחים רצופים, ואז התמוטטה למול עיני. ליבי נשבר, אבל מה יכולתי לעשות. סער היה כל הזמן מאחורי, בוחן בדבקות את ההתמודדות שלי עם המצב המורכב. המשכתי לירות ולבכות.

אבל הסיטואציות המרושעות באמת מגיעות בהקפצות התרגול. לאחר יום שלם של עבודה אינטנסיבית במשרד, צלילה אל ים הטיפול בילדים הכולל ארוחת ערב (שמשום מה מפוזרת על כל שטח המטבח), הקראת סיפורים (שנכתבו על ידי סופרים עגומי-מבט על החיים להפליא), אמבטיות (תמיד בסוף האמבטיה יבשה, בניגוד אליך) והשכבה ("אבא, רק עוד סיפור אחד!" X826), אתה מדדה בעייפותך הרבה אל המקלחת. "אני מת", אתה לוחש לעצמך חרש, "אני לא בנוי לעבוד וגם לגדל ילדים". "מה אמרת?", קוראת אשתך מן הסלון. "כלום, כפרה", אתה עונה בעליצות, "אמרתי שאני מת על הילדים האלה". ובכן, למלאכה, אתה לוחש לעצמיותך המתפוררת לאיטה. אתה ניגש לארון שבחדר השינה ובוחר לך מתוכו את המגבת הכי גדולה ורכה שיש בנמצא. לאחר מכן אתה מפעיל את התנור שבמקלחת על החימום המקסימאלי, מקפל את הפיג'מה יפה יפה על המיטה, טופח עליה בעדינות, ופוסע מתוך הכרת הטוב אל תוך חדר המקלחת, העתיד להשיב את נשמתך בחמלה רבה אמונתך.

כשאתה כבר בפנים, הטלפון מצלצל. אתה מנסה להתעלם, אבל זה לא עוזר. "אני לא בבית", אתה צועק מתוך המקלחת, ומנסה במקביל לכוון את המים החמים, מעשה בלתי אפשרי בגבעת החומוסים על תשתיותיה הרעועות. מאחורי הדלת הסגורה אתה שומע את המילים שממש לא רצית לשמוע: "זה מהכיתת כוננות". אתה מזנק החוצה עם מגבת ומקשיב באוזן הנוטפת מים אל תוך ההודעה הקולית, האדישה על פני השטח שלה, אך מתחת, בגוון הקול, נשמעת שמחה לאיד ברורה: "חברי כיתת כוננות, זהו תרגיל. מחבל בדרום מזרח גבעת החומוסים, ליד ערוגת הקינואה האורגנית של משפחת אלימלך. נא להגיע במהירות". אתה רץ פנימה למקלחת, סוגר את המים. רץ לחדר, לובש בגדים מטונפים שאפשר להזיע בתוכם. רץ למחסן, שם עליך את הנשק והאפוד והקסדה. רץ לאישה, נותן לה חיבוק. רץ לאוטו, מניע ולוחץ על הגז. עוצר בדרום מזרח גבעת החומוסים, רץ ומחפש ומקלל את משפחת אלימלך על ערוגת הקינואה האורגנית שלה. לבסוף אתה מוצא את משפחת אלימלך והערוגה. בתזמון מושלם עולה מולך, מלב המאפליה, דמותו של סער מפרו. סער מתפקד כרגע בתור צללית ג'יימס בונדית. הוא מעשן סיגריה, ואורה האדמדם מתווה חריצים בוהקים בחושך. מפרו מביט בשעונו ומצקצק. "זה לא בסדר. זה כבר שתים עשרה דקות מההקפצה". "אבל המקלחת", אתה מגיב אינסטינקטיבית, "ולא היו מים חמים...". סער מביט ללא מילים לתוך עיניך ואתה מגמגם ומשתתק. חברי כיתת הכוננות האחרים מתקבצים למקום הכינוס מי ברגל, מי בסובארו שעשן לבן מסתלסל מאגזוזו ומי בחמורו המונע את זיהום האוויר. מהרגע הזה, ברור לכולכם כי הלילה אבוד. לכל אורכו תרדפו אחרי דימויי מחבלים רעי לב, תזנקו בכאבי גב קשים על פני טרסות עצומות, תחברו  לכוחות צבא מיוחדים, שתקנים וצעירים מכם בהרבה, שלא ידעתם על קיומם. כשהשחר מכחיל במזרח ולא נותרה בכם טיפת זיעה שלא פגשה את אוויר העולם, סער מפרו משבח אתכם על הקרב הנאה. "אפשר להתפזר", הוא לוחש בצרידותו כי רבה, "הייתם בסדר גמור". "אבל סער", אתה עונה לו כבחלום, "לא קיבלנו שש שעות שינה".

 יש אנשים שחיים ככה. כיתת הכוננות של גבעת החומוסים

פרק שלישי, ובו יסופר כיצד פינוי רודף פינוי, והארץ לא לעולם עומדת

כשגרים בהתנחלות, חובה לעשות את זה כמו שצריך. יש שיטה, יש דין ויש דיין. כשאתם מגיעים אל גבעת החומוסים בתור זוג, אתם מקבלים קרוואן קטן, ארבעים וחמישה מטרים רבועים גודלו. כשנולד הילד הראשון, חדר שלם הולך לאיבוד לטובתו, על מיטתו וצעצועיו. מילא. מתחילים לעבוד מהסלון ותופסים קצת שקט בחדר השינה. כשנולד הזאטוט השני, עוברים לעבוד במטבח כשאין שם בישולים. בשלישי מתרחשת נקודת מפנה: קונים מחסן של כתר, מעמידים אותו בחוץ, מפנים את הבלגאן שהצטבר בתוך הבית, ומתחילים לעבוד מהגינה. כשהרביעי פורץ לחלל העולם, שוברים את אחד מקירות הקרוואן ובונים עוד חדר. ואז עוד חדר. ועוד חדר. כך הולך ומתרחב לו הקרוואן עד לבלי גבול, וג'ון קרי לוקח יותר כדורי וואליום. אחד מהשכנים שלנו, עמרם שועלי, הגיע בשיטה הזו לקרוואן בגודל 350 מ"ר, עם קומה שנייה שמשקיפה לנוף פנוראמי, ג'קוזי ענק, מרפסת גדולה ובריכה חצי אולימפית. אחרי כמה שנים הוא מכר למישהו את הקומפלקס וקנה דירה במנהטן, וכל זה בלי משכנתא ובלי ערבים. כמו שנאמר בהקשר אחר: בלי בג"ץ ובלי בצלם.

באחד מהצהריימים הרבים הפוקדים את אזורנו השחון, ירדתי אל החצר בכדי לעשות יציקה למחסן החדש. קיוויתי שזה יהיה הצעד הראשון שיוביל אותנו למבנה מהודר נוסח שועלי, הקרוי בפי מביני דבר "קראסוויטה". אך לתדהמתי, על לוח האבן המסולע שהיה אמור להיות הבסיס ליציקה, גיליתי גיבוב של קרשים ומקלות, מהודקים זה לזה בחוטי ברזל, יוצרים מעין אוהל אינדיאני העשוי מחומרי הבנייה של קבלן גבעת החומוסים, שאולוף את שאולוף. אחזתי בקרשים, והנה נעמד מולי בני בכורי אשר אהבתי, והוא מסתער ומשתולל ונאבק ואוחז בקרשים ומתייפח ומשתטח על האדמה וצועק שזה שלו ויש לו זכות חוקית על המבנה הזה ואושיות הדמוקרטיה עומדות פה למבחן וכן הלאה. "אבל, בן שלי", אמרתי לו, "אני צריך לבנות כאן מחסן!". הבן לא השתכנע, והחריף את ההתנגדות בזעקות "יהודי לא מגרש יהודי" ו"חייל, שוטר, סרב פקודה". בשלב הזה איבדתי את הסבלנות, והודעתי לו שהמבנה הבלתי חוקי שלו יסולק עוד הערב, By hook or by kook . הלילה ירד, וכשהילד הלך לישון התגנבתי לחצר, אספתי את המאהל האינדיאני והחזרתי אותו אל אתר הבנייה. הבאתי את שקי המלט, החצץ והחול, והתחלתי לעבוד.

בבוקר בהקה היציקה שלי בחוצפה אל מול השמש העזה. דפיקה נשמעה בדלת, ושמיל, מזכיר הגבעה נכנס פנימה בפנים זעופות ובשפם קמור. "שמיל אחא! מה שלומנו? כמה התחלות בנייה חדשות כבר יש, הא הא?", טפחתי על כתפו. שמיל ניער את ידי מכתפו, והגיש לי צרור דפים מקומטים. "זה החוזה שחתמת עליו כשהגעת לגבעה", אמר, ומצחו נמלא קמטים. "כתוב כאן שהמגורים שלך בקרוואן מיועדים לדיור זמני, לא לנצח ישראל וגואלו. מישהו פה היה צריך להתחיל לבנות את בית הקבע שלו, וכמו שאתה רואה", הכה באצבעו על הנייר, "לא יותר משנתיים לאחר הכניסה לקרוואן. תזכיר לי כמה שנים עברו?". התחלתי לספור אבל התבלבלתי. "שש שנים", לאט שמיל, וקולו חצב בי. "ולא בנית כלום, חוץ מיציקה למחסן חדש של כתר". "אבל שמיל!", הזדעקתי, "תן לי עוד שנה אחת ואני משיג מימון, מניח יסודות, מרים פה...", אבל שמיל כבר הפנה אלי את גבו והתרחק. תוך כדי הליכה צעק לי: "עד מחר אתה מתחיל בנייה, אחרת אתה לא כאן. אנחנו בעידן של משבר כלכלי, דברים מזעזעים מתרחשים בעולם". נכנסתי הביתה בהיסטריה. "שמיל הולך לזרוק אותנו מהקרוואן!", מלמלתי לאשתי, ונפלתי על הספה, חיוור ורועד. הבן שלי התעורר, יצא מיד החוצה וגילה את יציקת הבטון במקום המחנה שלו. הוא פרץ בזעקות שבר, ואמר לי שאפנה אליו מעכשיו רק דרך העורך דין שלו, ושבקרוב אקבל זימון לבג"ץ.

למחרת עמדו הטרקטורים של המועצה האזורית בסמוך לקרוואן שלי, חורשים רעה בנהמות כבושות. שמיל ושפמו עמדו על גגו של אחד מהם, עם רמקול שלוף. "יש לך חצי שעה לפנות את הקרוואן", קרא שמיל. "אחר כך נתחיל להרוס". התבצרתי בתוך השמיכה שלי ועשיתי קולות של משיחיות קיצונית ומסוכנת. לפתע אירע הנס: ג'יפ לנדרובר מפואר זינק מעברו השני של הקו הירוק, עצר על גבעת החומוסים בחריקת בלמים, חסם את הטרקטורים בתנועה סיבובית ג'יימס-בונדית, ומתוכו נשלפו שלשה שמאלנים מהודקים. הדלת נטרקה בחבטה רכה, עשירה במצלול. יריב אופנהיימר, במשקפי שמש וחליפת ורסאצ'ה, שלף את הפלאפון הנייד שלו והגיש אותו למזכיר שמיל, חיוך של שביעות רצון מרוח על פניו. על הקו היה שר הביטחון. "שומע, שמיל?", שאג שר הביטחון אל תוך השפופרת, "נמאס לנו מההתנחלות הבלתי חוקית והמתלהמת שלך, נמאס לנו מהצדקנות יתר של המתנחלים, יש'ך יומיים להעיף את ההתנחלות הזאת לכל הרוחות לפני שאני שולח אליך את היס"מניקים". שר הביטחון ניתק, ופניו של שמיל חפו מאוד. הוא הורה לטרקטורים לחזור למועצה, לאופנהיימר לחזור אל מעבר לקו הירוק, והוא עצמו חזר אל המזכירות ונפרד ממפות היישוב, הפרושות למלוא רוחב הקיר

ראש הממשלה התנדנד על הכורסא המפוארת במשרדו. בידו הימנית אחז ביומנו של בן גוריון המנוח, ובידו השמאלית החזיק ספל "חיבוקי" ובתוכו שוקו חם של מקס ברנר על בסיס חלב. כשהטלפון האדום צלצל בזעם, ראש הממשלה נבהל ושפך מעט שוקו על יומנו של בן גוריון. לפני שמישהו יראה, ניגב ראש הממשלה את היומן בברכו הימנית והחזיר אותו למגירה. הוא הרים את השפופרת שלא חדלה מצלצל. על הקו היה נשיא ארצות הברית. הייתה שיחה קצרה ולא – ידידותית.

עוזרו האישי של ראש הממשלה מצא אותו בחדרו, בוהה מהחלון הגדול וממוגן הירי אל השמש הירושלמית, הצובעת קירות אבן קרים בצללים כתומים. "לארצות הברית נמאס מהסכסוך במזרח התיכון", לחש ראש הממשלה וקולו נסדק. "הוא סוגר לנו את כל הברזים וכל הקשרים, ומבקש שנעבור, אם לא אכפת לנו, לאוגנדה או משהו". העוזר הניח יד תומכת על כתפו. ראש הממשלה הוריד מכתפו את היד.

מכאן והלאה אין לי אלא לכתוב את הדברים שכבר נכתבו על ידי גדולים ממני, וכוחם יפה גם לשעה קשה זו: כמה עשרות ספינות חלל ווגוניות צהובות ריחפו מעל כדור הארץ. מתוכן נשמעו המילים הנפלאות, האלמותיות, שלנצח יהדהדו בחלל שהותיר אחריו כדור הארץ החרב (ואני מצטט במדויק את מילותיו של אדאמס עליו השלום, נוחו גן עדן, זכותו תגן עלינו עד לקץ היקום): "אנשי כדור הארץ, שימו לב בבקשה. כאן פרוסטטניק ווגון ילטץ מהמועצה הגלאקטית לתכנון העל-חלל. כפי שידוע לכם, בלי כל ספק, תוכניות הפיתוח של אזורי הספר של הגלקסיה מצריכות סלילת דרך אקספרס על-חללית, העוברת דרך מערכת הכוכב שלכם, ולמרבה הצער, הפלנטה שלכם היא אחת הפלנטות שנועדו להריסה. התהליך יארך מעט פחות משתי דקות ארציות שלכם. תודה."

היו שלום ותודה על הכיבוש. ווגונים בהתנחלות אינטנסיבית

פרק שני, ובו יסופר על שני מאפייניה המרכזיים של גבעת החומוסים: הדת היהודית והדת החומוסאית

גבעת החומוסים סובלת מבעיה חמורה של עודף-רוחניות. אני לא יודע מה גרם לזה, אבל לפעמים אתה יכול להיכנס לבית הכנסת ולמצוא את עצמך מוקף מתנדנדים-בעוצמה, מזוקנים-להפליא, בעלי כיפות ענק שקיצרו בוודאי את חייהן של כמה וכמה עיזים טובות, עטופי טליתות מבעיתות בגודלן שצליפת כל אחת מפתילותיהן כצליפת לוויתן המכה באוקיינוס בזנבו. והעיניים, הו העיניים. עצומות בחוזקה שגורמת לך להאמין שיש מדריך כושר של גבות, או בוהות בכמיהה מלאת כיסופים אל המרחב העצום שבין האף הסמוך אל ארון הקודש.

אתה נכנס אל התפילה, ולא משנה באיזה שלב היא, תמיד יש בה עומס רגשי, עשרות טונות. ציבור המתפללים מתחנן בכמיהה, בשירה לירית חרישית הבוקעת ופורצת את עמקי הנשמה ב"לכה דודי", מזנק לגובה במחיאות כפיים ודפיקות על השולחן ב"מזמור לדוד", מתמקד בריכוז אנליטי, גביני העיניים מכווצים במדיטציה חסידית, והשפתיים ממלמלות חרש את "ויכולו השמיים".

אין קריאת עלוני שבת נינוחה ב"מאחורה", ובטח שאין פטפוט חרישי עסיסי, שגבאים מוכנים להשליך עצמם אל כבשן האש כדי למנוע אותו. לפעמים אתה פשוט מתגעגע לתפילת ערב שבת פשוטה, מזרוחניקית, עם שפמים מכל עבר ודיבורים על הבן של יוסק'ה שגומר עכשיו תואר שלישי במינהל עסקים והקרייזלר החדשה של פרומר, שיודעת לחשב בכל רגע נתון כמה ליטר דלק היא זוללת. פה  הבן של יוסק'ה עשה חלאקה במירון, והסובארו הישנה של פרומר הלכה לתיקון אצל אחמד מהכפר, שעושה החלפת ראש מנוע בחצי מחיר.

לא מזמן הגיע לכאן אחד חדש, שמואל ירושלים. כמנהגם של חדשים, נגנב ירושלים לגמרי מתפילת השבת, והבין בהארה פתאומית שזה התיקון שלו בעולם. מיד חבש על ראשו כיפת "נ נח" גדולה, עטף את פניו בזקן עבות והקפיד להיות בראש המתפללים: חזן, קורא בתורה, וכשהתפקידים הללו היו תפוסים – קואצ'ר רוחני ממקומו שעל יד ארון הקודש. עקבתי אחריו מהספסל האחורי המרופט. מהניסיון המועט שלי בגבעת החומוסים ידעתי שזה לא הולך להיגמר טוב.

ירושלים התכוון והשתגב, ובתפילת מוסף של ראש השנה, באמצע "כתר", הוא התנדנד והתקדש כל כך עד שנשמע "פוף" חרישי, ושמואל ירושלים נעלם לעיני כל הקהל המשתאה. מאז קצת יותר נזהרים אצלנו, אבל עדיין, לדעתי, לא מספיק.

הנושא הזה מזכיר לי עוד נושא קרוב: המקור לשמה של גבעת החומוסים. כשהגענו הנה, באותן שנים קסומות, נדמה היה לנו שמתוך שמה של "גבעת החומוסים" עולה הד לאותה ישראליות ישנה וטובה, המנגבת חלקת פיתה מעל קערת חומוס עסיסית, מתובלת בשמן זית, זעתר ומעט שומשום. הד לצחוקים של "גבעת חלפון אינה עונה", של סרטי בורקס דלוחים וישראלים כל כך. אלא שאותו הד קלוש לא היה ולא נברא. ובפורים הראשון שחגגנו על הגבעה, התוודענו בדרך הקשה לפשר שמה של הגבעה.

שחר נכלולי האיר את גבעת החומוסים בבוקר פורים. רוב רובם של גברי הגבעה היו שרועים במיטותיהם, מעולפים לאחר לילה ארוך בחברת בקבוקי יין גרועים ורבים מדי. כשקרני השמש הראשונות צחקקו מבעד לחלוננו, זינקנו מן המיטה החמימה אל מטבח הקרוואן הקפוא, והתחלנו לארגן את משלוחי המנות. זו הייתה השנה הראשונה שלנו במרקם החברתי של גבעת החומוסים, ועל כן השקענו את מיטב כספנו בשוקולדים שנמסים רק מלהסתכל עליהם, סוכריות קופצות ראש ושלל חטיפים מרגשים שטרם נודעו מעבר לקו הירוק. ידענו שהשכנים החדשים ידעו להעריך את ההשקעה. כשסיימנו את האריזה וקשירות הצלופן המסובכות, העמסנו הכול על האוטו ויצאנו לסיבוב בגבעה. לא היה לנו מושג מה מצפה לנו.

הזוג הראשון שעל דלתם דפקנו פתחו לנו את הדלת וחיוך על פניהם, שנמוג לאיטו ברגע שזיהו את משלוח המנות שהבאנו. "מה-זה-הבאתם-לנו?", שאלה האישה בחביבות מוגזמת ומיששה את מצבור הרעלים שבאמצעותו ניסינו למחות את זכרם, ועוד בפורים. "זה שוקולד חרובים, נכון מאמי?", פנתה לבעלה. הבטתי באשתי. היא שלחה אלי מבט מבוהל. הבטחתי לה בלי מילים שנעבור את זה ביחד. או שלא נעבור את זה, ביחד. האישה אמרה "מתוק מצידכם, אבל אנחנו לא כל כך אוכלים קמח מלא וסוכר לבן ושוקולד חלב וצבעי מאכל... זה קצת יעשה אותנו מאוד-מאוד חולים...". החוורנו והיינו כצבעו של הרקיע לאחר שואה אטומית. "אבל חכו רגע", התעשתה האורגנית, "יש לנו גם משלוח בשבילכם". השתרר שקט. האישה בעטה קלות בבעלה, וזה פנה למטבח האורגני שענפי במבוק התנדנדו בתוכו כבאפריקה המשוונית, ומיד הביא משם פצצת בריאות קטלנית: לחמנייה כהה, "עשויה חיטה מלאה טרום נבוטה, עם כוסמת, סובין, שיבולת שועל, שיפון, חמציץ – נחלים שדוף...". "אוקי", קטענו אותו, "תודה באמת". "וזה", המשיכה האישה והצביעה על התבליל החומחום, "תחמיץ חומוסים שגדלו באדמה אורגנית נקייה מרעלים, הושקו במים ממוחזרים ופרחו יפה לאור החמה, ששום מבנה בטון אכזרי לא האפיל על קרניה הטובות והמחממות, המבריאות נפש עייפה ומלטפות את הגוף העייף... אני וידידאל כתשנו יחד את הגרגרים והוספנו תבלינים מן הגינה", שקעה בנוסטלגיה והביטה בבעלה בעיניים מצועפות. חייכו הזוג זה לזו באהבה עמוקה ללא סוף, מלמלו חרש מלמולים שכאלו, ואנחנו לקחנו בחרדת קודש את החומוס ואת הלחמנייה, ופנינו אל מסע הייסורים שלנו, מבינים מרגע לרגע מה גודל הטעות שעשינו בהביאנו את כל רעלי האנושות המודרנית אל גבעת החומוסים התמימה שלא חטאה.

בסופו של הפורים ערכנו סיכום של המצב. השוקולדים האכזריים, הסוכריות הרעילות והקמח הלבן  תמו ולא נותר לנו עוד דבר מלבד עשרות לחמניות מלאות מידי, שגרגירי נבטוטים כלשהם הידרדרו מפסגותיהן מפעם לפעם, ולפחות עשרה קילו חומוס תוצרת בית שנכתש במהלומות אוהבות ותובל ביד רוגשת. מיואשים השתרענו על הספה ועיכלנו אט אט את העובדה שהצלחנו לשרוף את מירב הקשרים האנושיים על גבעת החומוסים.

פרק ראשון, ובו יסופר איך בכלל הגענו לגבעת החומוסים

אחרצהריים שרבי אחד, על גבעת החומוסים, ראיתי את הבן שלי מתנדנד על הערסל בחצר ובידיו ספר אפור בכריכה דקה. על הכריכה היה מצויר כיסא מתקפל על גבעה טרשית. ישר חשדתי. "תביא ת'ספר", אמרתי לו וגם לקחתי בעצמי. הילד הסתכל עלי בפליאה. התעלמתי. על כריכת הספר התנוססו, כצפוי, המילים שחששתי מפניהן: "התנחלות דמה", של חגי סגל. "תקשיב, חמוד", התכופפתי לערסל המתנדנד, "אני באמת שמח שגמרת את טולסטוי, בולגקוב וגוגול, אבל את זה – לא". "למה?", שאל הילד וגבותיו הצטופפו, "זה נחמד!". "שום דבר!", קטעתי אותו. "זה על המתנחלים של פעם, אלה עם השפם והדובון, שאומרים את המילה 'קוק' כאילו הם אוכלים שוקולד בלגי, כל הזייגערים האלה...". "אבל אבא", ניסה הבן שלי ללא הצלחה. "... האבות המייסדים, פורצי הדרך, מלח הארץ, גוש אמונים, הסדרניקים עם משקפיים עבים בשחור לבן...". "אני לא מבין מה אתה רוצה!", צעק הבן, אבל הייתי מרוכז מדי ברצף ההיסטורי הבלתי נמנע. "... האמיצים והיפים, ששתלו עז ונטעו דונם ולעסו את הטרשים לפנות בוקר. זה מיתוס, זה עשר טון של מיתוסים, וזה לא בדיוק הסיפור של אבא ושל אימא שלך. אתה חייב להבין שהסיפור שלך...". רוח חרישית נדנדה את הערסל הריק אנה ואנה.

עליתי בחזרה אל הבית. הילד ישב במטבח, מכונס אל עצמו עם כוס שוקו, ושלח לעברי מבטים זועפים. "אתה לא יכול להגיד לי מה לקרוא ומה לא", הוא אמר. "אני כן יכול!", עניתי כמנהג האבות הקדושים. "אז תן לי משהו אחר לקרוא!". בהבלחה פזיזה, שעד היום אני מצטער עליה, יריתי בחזרה: "רוצה משהו אחר? אני אתן לך משהו אחר". נכנסתי לחדר העבודה, בעטתי בכפתור ההפעלה של המחשב, סילקתי יתוש שהתנחל על המסך, ואחזתי במקלדת.

בן. הייתי רוצה לספר לך איך אימא ואני עזבנו מאחורינו את הכרך הסואן והבטוח, הצטרפנו לקבוצת הכשרה ציונית ועלינו לגבעת החומוסים הבתולית בה' באייר כלשהו, מלאי התלהבות חלוצית ואמונה בצדקת הדרך. אבל האמת היא שהכול התחיל באוברדראפט של אבא שלי, הלוא הוא סבא שלך. מעכשיו, אם ישאלו אותך השמאלנים, סבא שלך הוא האחראי הישיר לכיבוש המשחית, לפחות זה של גבעת החומוסים. במקום ההוכחה שהמתנחלים הקלאסיים מביאים מרש"י שבתחילת התורה, הקלטתי את סבא שלך ב-mp3. זו ההוכחה שלי כנגד כל השמאלנים והרשעים מאומות העולם. קח, שיהיה לך, תשמור.

---

רחש הקלטה אלקטרונית. ציוצי דרורים ועורבנים מקרוב. צמרות עצים מרשרשות ברוח. במרחק, מכוניות חולפות על הכביש. נעימה שמגיעה מבית ספר סמוך מבשרת על תום יום הלימודים. רגליים פוסעות על עלים יבשים. כף יד נוחתת על כתף בצ'פחה עזה.

סבא: "נו, אז איך ההכנות לחתונה?".

אני: "על הפנים. אין דירה. זה 3,000 לחודש בקטמון, 2,500 בארמון הנציב. השם יתברך, למה לא הלכתי להייטק".

סבא: "גם אני שואל את עצמי. אז מה תעשו?".

אני: "חשבתי, אתה יודע, אולי אתה ואימא תוכלו קצת, אני יודע..."

סבא: "בטח! הבית לרשותכם! החדר של הילדים קצת מבולגן אבל בחצי יום אני עושה לכם שם אחלה סוויטה. אני רק צריך לדבר עם שימי שיעיף משם את הדברים שלו".

אני: "נו באמת..."

סבא: "מה 'נו באמת'? מה אתה חושב, שיש לי כסף מיותר? את עצמי אני מחזיק בקושי. לספר לך שוב את הסיפור על המינוס שלי?"

אני: "עזוב, מכיר בעל פה. אז מה אני עושה? עוד שבועיים חתונה! איפה נגור?"

סבא: "איך אמר הרב שלכם שם ממרכז, צבי יהודה? 'לא תגורו'? אז אל תגורו".

---

ככה זרק אותנו האוברדראפט של סבא לחפש מקום זול להניח בו את רגלינו היגעות. גבעת החומוסים, באותם ימים פרה-קפיטליסטים של ההתנחלויות, הייתה פיתרון מצוין, עם נוף פנוראמי למדבר יהודה וכבישים מפחידים לאללה. זה היה בעיצומה של אינתיפאדת אל-אקצא, ושמיל, המזכיר המסור של הגבעה, עשה לנו מחיר טוב שהתקזז יפה עם האפשרות שניהרג באיזה פיגוע. כשעברנו פעם ראשונה דרך הכפר הערבי המחייך-לשמצה נבהלנו, אבל די מהר התרגלנו. אומרים תפילת הדרך בכוונה, לוקחים אקדח, ממגנים את האוטו, אומרים בלב שסטטיסטית מתים הרבה יותר בתאונות דרכים, מגדלים שפם של ערבי, שמים את הכיפה על המושב ליד ואם לחוצים אפשר גם לצעוק, אבל כשהחלונות סגורים, שלא תצא מג'נון. ברגעים קשים במיוחד מנתבים את החרדה להרהורים קיומיים פילוסופיים. גם לסרן קירקגור הייתה חרדה קיומית, ועוד בתקופה שבקופנהגן לא היו ערבים.

עוד נקודה חשובה שכמעט שכחתי: לגבי שאלת הכיבוש המשחית. אימא שלך ואני החלטנו שזו באמת בעיה קשה, אבל במצבנו הכלכלי הנוכחי אנחנו מוכנים לבלוע את הדג. חישוב פשוט: אנחנו חוסכים 2,000 ₪ שכר דירה בחודש, ובסביבות 1,000,000 שמאלנים שונאים אותנו דרך הטלוויזיה, באופן לא אישי. יצאנו מורווחים.